שוב אותו מבט.

אותו מבט של הבחור הנעוץ במבטי שלי, בעיניי.

"העיניים שלך כל כך יפות",

ולעולם לא ימאס לי לשמוע על כך.

ולעולם לא אחסום הערה זו,

ולעולם לא אסתייג,

ולעולם לא אתעלם.

לעולם אחייך חיוך מלווה בברק החולף בעיני אשר מטריף אותו.

טובות הן, מושכות, ירוקות. של ילד טוב, של אדם טהור.

אם רק היה יודע מה מסתתר מאחוריהן.

וכשמוריד את עיניו מטה וחולף על אפי נתקל הוא על פי.

בשפתיים העבות, האדומות, וגם עליהם הוא מעיר.

לימדתי את עצמי להפסיק להסמיק בשלב זה.

וכשהערב ממשיך, והוא ממשיך למצוא בי עניין, ואני בו,

האירועים מתחממים.

חושף אני צד אחר בי.

לא כזה נאיבי, לא כזה ביישן, לא כזה מאופק.

אני אוהב לראות את עיניו הנפערות, אני אוהב לשמוע את ההפתעה בקולו.

עם כל מעצוריי, עם כל הסתייגותיי, עם כל מחשבות האדם עלי,

אני שונה.

אני יודע זאת, אך רבים אחרים טועים בחושבם עלי ומייצרים מעין דמות שגויה.

עם מבט משובב אני גורם לו לגנוח בקול רם, למרות שהוא מנסה שלא.

אני מכיר בכוחי. אני מכיר ביכולותיי המיניות. הוא לא, והוא טעה.

גורם ההפתעה רק מלהיב אותי יותר.

לאחר זמן לא רב הוא גומר,

בהתנשמויות כבדות וזיעה הנוצצת על גופו.

אני רק מחייך.

"אתה אגרסיבי".

אני יודע. אני חסר סבלנות בכל הנוגע לכך, כשאני מרגיש בנוח ואני רוצה.

הוא, כמו אחרים, התבלבל בין המציאות לבין מחשבותיו.

פסיביות בשבילי היא רק ורק העדפה מינית במיטה. רק העובדה שאני אוהב לחוש את האקט עצמו.

אני מאמין שכל הומו באשר הוא חייב לחוש זאת ואני כלל לא מבין את אלו שמתרחקים מכך כאילו מאש.

זה כיף. זה השיא. זאת אורגזמה לשמה.

אבל כשהעניינים לא זזים מספיק מהר לפי דעתי,

אז כן. אני לוקח את העניינים לידיי שלי.

אך עייפתי.

עייפתי מחיפושיי, עייפתי מהדייטים, עייפתי.

אני לא מוצא אותו, אותו אדם אשר אוגר בתוכו בגרות אמיתית וכנה המתובלת ברצינות שלולת משחקים המתאפיינת בשנינות, ציניות ועוקצנות. בעלת יכולת הבנה שסגורה על עצמה ורצונותיה.
עטופה יפה באריזה אקטיבית יוזמת.

ולא, הכוונה לא ביופי טהור. יופי זה משהו אשר משתנה מאדם לאדם.

הכוונה באותה אגרסיביות אשר צפונה בי.

יהיה כל כך מקסים אם אמצא אדם כזה.

כי כשאמצא אותו,

אתחתן אתו.

מישהו מתנדב?

שוק, הלם.

השתתקות, מבוכה, תהום, נפילה.

חשכה.

ומזל שהיה אלכוהול ואשראי.

בראשון בצהרים קיבלתי הודעה מאחד הקצינים שיוצאים בערב לאחד הפאבים.  מגניב.

לעיתים נדירות זה קורה ומאחר ואני מבצע בסיס סגור כאשר הרוב עושה פתוח אני מברך על כל יציאה כזו.

כשהשעה הגיעה לבשתי חולצה וג'ינס שהבאתי אתי על פי תחושה 'שיהיה לי מה ללבוש אם אי פעם נצא'.

לצערי אלו לא היו מיטב מחלצותיי כי באמת שהייתי בטוח שבחיים זה לא יקרה. מילא.

ישבנו בפאב 5 קצינות, קצין ואני. אותו בחור הוא החבר הכי טוב שלי בבסיס.

בכלליות אין לי חברים בנים. היה לי עד לא מזמן חבר ילדות שהיינו כמו אחים אבל בשל מקרה שלא אוכל לסלוח לו דרכנו נפרדו.

כך נותרתי לבד עם בנות בחיי, והוא.

אנחנו מכירים כבר מעל לשנה, יצאנו מספר פעמים ואפילו בילינו בהגנ"ש יחד שבוע על שפת ים המלח.

תמיד הרגשתי בנח לידו. תמיד צחקנו יחד גם על רמיזות הומוסקסואליות. אין לי בעיה עם זה.

אני מרגיש בנח ולכן אני לא מסתיר דבר. אני לא מעכב את עצמי. אני לא עוצר את עצמי.

במיוחד לא בחברת חברים.

לא שאני אדם שיוצא בשלטי חוצות ונורות ניאון אבל בהחלט לא קשה לפספס זאת. או כך לפחות חשבתי.

מסיבה לא ברורה בזמן האחרון אנשים אומרים לי שזה לא כזה ברור, שיש על מה לתהות במיוחד אם לא יודעים מה לחפש.

 כל מקרה,

ישבנו שם, צחקנו, שתינו נהנינו. אז הוא שאל אותי בגיחוך אם בכלל אי פעם עשיתי משהו עם בנים.

עניתי לו כתמיד במלוא האמינות.

"כן, היה לי חבר מעל לשנתיים".

פה חל תפנית. בעיקר בפניו. החיוך נעלם. גם שלי.

"תפסיק", זאת המילה המהדהדת בראשי לאחר חילופי מילים מועט.

הבנות שמו לב לירידת האושר ועליית המתח. לדאון שנפל עלי.

הוא גם.

הוא כלל לא הבין. הן גם לו.

פעם ראשונה בחיי שקיבלתי סטירת לחי. פעם ראשונה בחיי שאני חש חבטה בקיר בטון כשאני מדבר על הנטיות שלי כשאני חש בנח.

אני יודע לצנזר את עצמי, אבל מעולם לא חשבתי ששם, בקבוצה הזו, אתו, אני צריך לשתוק. להסתיר חלק כל כך מהותי מעצמי.

בכל זאת, אנחנו היינו חברים טובים מאוד, הוא תמיד נתן לי את תחושת הנינוחות עם מי שאני.

כנראה ש'dont ask, dont tell', תפס לחלוטין אתו אבל  אף פעם לא חשבו לספר לי.

 הבנות הסתמסו אתו, ניסו לעודד אותי.

יצאתי מהדאון. שתיתי.

לא היה לי נעים פתאום. חשתי כאילו נפלתי לאמבטיית קרח.

הרגשתי שגם הוא מצטער על איך שהדבר יצא, הוא שאל אותי אם אני בסדר.

אז לא, אני לא בסדר.

אחת הקצינות ניגשה אלי שחזרנוו לבסיס ואמרה לי לנשום, "יש אנשם פרימיטיבים, אין מה לעשות".

מעכשיו תמיד אשקול שוב לפני שאהיה אני.

כי מתברר שזה לא משנה.

לא משנה שהיינו חברים.

לא משנה שכל יום אכלנו יחד צהרים.

לא משנה שהיינו יוצאים כל הזמן.

לא משנה שאנחנו כבר שנה חברים טובים.

לא משנה שתמיד צחקנו על זה.

לא משנה.

כי אני הומו.

לאחר חשיבה לא כזו מעמיקה, אפילו די רדודה, הגעתי למסקנה המתבקשת אשר תואמת את האופי שלי,

ומסיבה לא ברורה את הנורמה החברתית העולמית ל"להיות בן אדם".

אני לא אשכב עם אותו קצין. לא אשחק אתו בחדר המיטות רק כי אני יכול.

עצם העובדה שאני יכול מספקת אותי. כבשתי אותו בלי לחדור לשטחו.

זה מחמיא, אבל לנצל זאת זה פשע. לא משנה שהוא ישמח ואני אהנה. אני בספק אם כל אדם היה שמח להתעורר למחרת לגלות שהוא רק סיפק אדם אחר מינית כשהוא רצה קצת יותר מכך.

רציתי, כן. אבל בגלל העובדה המרתקת שהיה לו זין ענק. הפיתוי היה אדיר, אבל התגברתי על כך. סוג של בגרות.

לא התראנו מאז פגישתנו האחרונה וכמעט ולא דיברנו. אני מקווה שזה יעלם מעצמו.

אתמול הייתי בארוחת שישי אצל משפחה של חברה. אני מת על ההורים שלה. והם עלי. יש משהו מנחם בעובדה שהורים אוהבים אותי.

לא שלי, של אחרים. כי כאשר יהיה לי בן זוג, יש לי פוטנציאל להקסים גם אותם.

בסיום הארוחה אסף אותי קצין אחר.

היה מאוחר ולכן לא עשינו יותר מידי. אפילו לא ישבנו לקפה.

הוא הקפיץ אותי לעיר שלי וטיילנו קצת על קו החוף. הוא חמוד.

כשהתנשקנו גיליתי שהוא יודע לנשק.

זו פעם ראשונה שאני נתקל באדם אשר גורם לי להחסיר פעימה בנשיקותיו, ולא להפך.

בדר"כ זה להפך, והפעם... הפעם כמעט ולא הצלחתי להראות לו עד כמה אני טוב מאחר והוא היה טוב ולא רציתי להפסיק אותו.

אם יהיה המשך, ואני בעד בכל מעודי ללא סייגים, זה יכול להיות זה.

נשיקה קטנה ומדהימה שהצביעה התפתחות הדברים.

ואם לא,

אז חבל.

עוד אחד לרשימה.