היום התחיל משעמם. קמתי בצהרים, לקול ההקלדות של אבא על המקלדת.

אחר מכן אכלנו צהרים, שאני הסתפקתי בחזה עוף וכף חצילים.

מ13:30 עד 15:45 פשוט בהיתי בחלל האוויר עד שבן דודי הגיע.

שהוא הגיע, הוא התקשר וירדתי למטה. אחותי באה בעקבותי. נסענו לסבתא. עלינו אליה והיינו אצלה כמחצית השעה. כל נכד הביא לי חזרה קופסת אוכל כזו או אחרת.

לאחר מכן החזרנו את אחותי הביתה, תכננו לנסוע לטלי. שאחותי ירדה שוב בבית, ואני והוא ישבנו במכונית לבד הרגשתי שהגיע הזמן, שאם לא עכשיו, זה לעולם לא יקרה.

באתי להגיד משהו, אבל לא יכולתי. אולי הוא מטומטם והוא לא הבין נכון?

לא יכול להיות. אתמול התבדחנו בטלפון על זה שאולי הוא הומו מאחר וזה בגנים.

לא ידעתי איך לפתוח את זה, רק ידעתי שצריך לעשות את זה, ועכשיו. התחלתי לגשת לזה בכך שאמרתי לו שהחבר הזה שלו אידיוט, ושאני לא הומו.

התחלה מפגרת. הוא הסתכל עלי, ואז הכרחתי אותו שיספר לי בדיוק מה הוא יודע. אז כמו שחששתי הוא אכן הגיע אלי לבלוג, לאחר שהחבר שלו עשה לי אאוטינג. וכמו שחששתי הוא זיהה אותי לפי המסנג'ר.

גם דבר מטופש, הייתי צריך לעשות מסנג'ר חדש לבלוג, מאחר והוא לא מודע לאוכ' העולם.

טעות שלי, שעליה שילמתי. דיברנו, והרגשתי רע. רציתי שהוא יגיד משהו, רציתי לקבל ממנו מעין אישור לכך, אישור שזה בסדר.

ואני לא יודע למה, הרי אם הוא לא יאשר זה יעלים את זה? לא. אבל בכל זאת רציתי לדעת שזה בסדר,שזה לא נורא.

ואז הוא אמר לי שאפילו אם הייתי הומו זה לא היה מפריע לו. הוקל לי. ואז הרצתי לו עד כמה מפגר החבר שלו שעשה לי אאוטינג, וזה ממש לא בסדר. ושידאג שהוא עצמו לא יעשה את זה.

אז, שסיימנו, נסענו לטלי.

שהגענו אליה התקשרנו והיא ירדה.

"לאן נוסעים?"

כל אחד הסתכל על השני בציפייה שיהיה לו רעיון. לאף אחד לא היה. ואז בן דודי אמר: "בוא נהיה ספונטנים, מה כבר יכול לקרות? יאללה עולים לירושלים."

וזה מה שקורה שאף אחד לא החלטי, ויש דלקן. אז נסענו לירושלים. שמחתי. הולך להיות מעניין, הייתה מוזיקה טובה בדרך.

הגענו, נסענו לחבר של בנדודי. אחותי התקשרה לבנדודי (מאחר ואין לי פלאפון), אמרה שמכר שלי חיפש אותי ושאני התקשר אליו.

היא חשבה שאני בנתניה. ואז הבנתי, אף אחד לא יודע שאני לא בנתניה. אבל זה מה שנקרא ספונטני לא?

ניסיתי להתקשר למכר, הוא לא ענה. אז טלי הסתכלה עלי, הסתכלה על הפלאפון שלה ואז עלי.

טלי: "מוזר, אף חברה לא התקשרה אלי לשאול אותי מה אני עושה הערב, ולא הזמינה אותי."

אני: "מוזר, אותי כן חיפשו."

ואז התפקענו להנאתנו מצחוק.

שוב הפלאפון של בנדודי, ואלי. אבא. שנבוא לאכול. אי אפשר להתנחל אצל אנשים.

הבטן נעלמת, אני בירושלים. אין מצב שאני מגיע.

בפאניקה מספר לאחרים.

הם שואלים אותי אם אני רוצה לחזור, אני חושב ועונה שלא. אין טעם. בכל מקרה לא נגיע, זה נסיעה של שעה וחצי בערך.

יצאנו מהחבר שלו, ונסענו לבת דודתי. לא ראיתי אותה הרבה זמן, שמחתי להיות אצלה. אבל הייתה תשיקה רועמת באוויר, לא היה על מה לדבר.

חברה של טלי התקשרה, אם כבר בירושלים אז תכננו לבקר את כולם.

תכננו יציאה ענקית, שמחתי, אני מזמן לא יצאתי, במיוחד לא בירושלים. ספונטניות שולטת, מזמן לא חשבתי שאני הולך להנאות כל כך.

יצאנו מבת דודתי בכוונה להיפגש עם החברה של טלי, וצלצול לבנדודי. הוא העביר לי. אבא.

"תבוא הביתה עכשיו! תוך חמש ד', אין לך מה לדבר! אתה לא בא אתה סיימת ולא רק עם אמא, אלא גם איתי." וניתק.

הפאניקה גברה, זה ממש לא הולך להיגמר טוב. בנדודי התקשר, רצה לרכך את המכה, להאשים אותו.

אני בנתיים התאבנתי באוטו, לא יודע מאיפה להתחיל לאכול את עצמי, שואל את עצמי למה הסכמתי לירושלים.

הוא נכנס לאוטו. הם עדיין רוצים שאהיה תוך חמש ד' בבית. הוא אמר להם שאנחנו לא בנתניה.

ביטלנו הכל. כולם התאכזבו, ובמיוחד אנחנו. אני. הרסתי להם ערב.

טלי ובנדודי מצדם אומרים שזה בסדר, שזה לא נורא. אבל זה כן. לא כל יום מגיעים לירושלים.

התחלנו לנסוע חזרה לנתניה. בנדודי היקר נסע 120.

כל הדרך אני מרגיש איך הבטן שלי מתכווצת, הבחילה גועה, ואני לא מסוגל לנשום. לא משנה איזו מוזיקה הייתה, היא לא שינתה את המצב רוח שלי.

אני מתחיל לחשוב מה הם יעשו לי, הצרחות החד משמעיות בטלפון הן כלום לעומת מה שיקרה שאני אהיה שם. והדרך ארוכה, והם מרוגזים גם כך.

כל הדרך אני רק רוצה למות. חושב איפה היינו יכולים להתהפך, מדמיין אותנו בתאונה, רוצה להיעלם.

שוב טלפון. שוב הם. איפה אני, למה אני לא בבית.

"אני בדרך."

מתי בדרך? כמה בדרך? למה אתה לא בבית? סיימת איתנו!

מתחיל לחשוב על דבר שמעולם לא חשבתי. מתחיל לחשוב על תהליכים משפטיים, על כך שהולכים להעיף אותי מהבית, מתחיל לחשוב על לאן לפנות. ויש, אדם יקר בירר לי והביא לי.

אבל כמו תמיד נרתעתי מזה, לערב מישהו חיצוני.

אבל עכשיו כבר אין ברירה, העולם חרב.

מתכווץ בתוך עצמי. טלי שואלת אם אני בסדר, ואני רק רוצה להיעלם.

מגיעים למרכז. עדיין הוא על 120.

שוב טלפון. ואני קמל יותר. לא יודע איפה לקבור את עצמי.

נתניה. כבר לא מרגיש אף איבר פנימי. הגענו הביתה. 50 ד'. אין על הבנדוד שלי.

הוא לא עולה, הוא מפחד. הוא נוסע למלא דלק.

הולך מוציא מפתח, בחשש קל פותח את הדלת. רועד. מכווץ. מלא מחשבות. מדליק את האור, מכריז 'הנה אני'. עולה במדרגות שמרגיש שעם כל מדרגה טון של פלדה צונח לי על הלב. שומע את פעימות לבי כל כך חזק שאני בטוח שעוד שניה באים שוטרים מתלונה על רעש.

מסיים את המדרגות. עושה צעד, ואני בסלון. אמא והאחיות. שקט. לא אומרות כלום.

"לך לאבא שלך" אמרה אמא לפתע. הלכתי. הוא שוכב מסתכל עלי.

"אין לך בית? איפה הייתה? שעתיים וחצי אחרי שאנחנו מתקשרים אליך. מה נסעת לאילת?"

לא עונה. תוקע את הראש בריצפה. מכין את עצמי להלקאות.

נזכר בילדות, נזכר בכך שאני טיפש. שאבא לא טוב, הוא גם רע. לא רק אמא. הם שניהם היו מפלצות, הוא פשוט הפסיק קצת. ועכשיו, עכשיו הכל הולך לצאת.

אבל לא, כלום. אני לא מבין. בטלפון הכל נשמע כל כך חשוב, הצרות וההתעלמות, בשביל מה?

בשביל שאני לא אהנה. סתם חזרנו. סתם הרסנו לאנשים ערב.

הולך ומכניס את האוכל למקרר. רוחץ את כל הכלים. מתקשר לבנדודי והוא עולה. הוא הלך לישון.

אני גם, מנסה, מלא יותר מדי מחשבות, מלא שנאה, מלא חרטה שחזרתי. לא היה שווה את זה.

כל כך רוצה שהם יטוסו כבר, כל כך רוצה להרגיש חי, כל כך רוצה להצליח להיות ספונטני פעם בחיים שלי.

לא נרדמתי. אז קמתי וכתבתי.

צרות באות בשלשות נכון?

אז אתמול הייתה הלוויה והיה ביקור נחומים.

והיום? היום התברר לי שידידה שלי, שלמדה איתי בתיכון ביולוגיה, שברה את רגלה בצבא.

לכן היא כרגע "מוצבת" בבית ללא יכול תמרון רמה במיוחד. איתה גם הקשר די נותק, בכל זאת, כבר חצי שנה (+) לא ראיתי אותה. צבא.

אבל זה לא שינה. אני אוהב אותה, והיא מסכנה תקועה בבית. אז כמובן שהתקשרתי, וכמובן ששאלתי למקום מגוריה מאחר ומעולם לא הייתי אצלה ומעטות היו הפעמים שנפגשנו מחוץ לכיתה.

היא הביאה לי את הכתובת, ונראה לי שהיא אפילו שמחה שאני מתכנן לבוא לבקרה.

היא גרה בקרבת סבא/סבתא, אז תכננתי לקפוץ אליהם, מה גם שלא ידעתי בדיוק איפה הרחוב שלה, וסבא שלי... הוא זקן אז הוא בטוח יודע. (><)

וכמו בכל צירוף מקרים טוב, בדיוק סבא התקשר הביתה ושאל אותי אם אני במקרה עובר היום בסביבה מאחר והוא הרס את הדיסקמן שלו.

החלטתי שב4 תיאורטית לא אמור להיות חם, והיו לי דברים מרובים לעשות היום אבל חם מדי.

תאורטיקן אני לא אהיה. היה חם.  מאוד. וצעדתי לי בחום. עד שהרמתי את הראש מהריצפה, נתתי לעצמי כאפה ועברתי לצד השני של הרחוב, זה עם הצל...

הגעתי לסבתא/סבא נוזלי ומגעיל. סבתא פתחה לי את הדלת. בהתה בי.

סבתא: "כובע?"

אני: "קיץ."

סבתא: "תסתפר."

אני: "אני רוצה לגדל שיער עד הצבא."

סבתא: "ראית אותו?"

אני: "כמובן, בכל פעם שאני מנסה לסרק אותו. לכן הכובע."

סבתא: "טיפש."

אני: "גנים שלך."

סבתא: "גם המחלות עוברות."

אני: "אני יודע, לכן הכולסטרול שלי מרקיע שחקים, והשיער שלי מוזר."

סבתא: "השיער זה מסבא."

אני: "אני יודע. יש לי שיער לבן."

סבתא: "ומה רע? שתדע לך שליעקב (דוד שלי) היה שיער לבן מלא מהגיל שלך."

אני: "כן אני יודע, ואיזה מזל שאצלי זה לא ככה."

סבתא: "תסתפר."

אני: "תגידי, את לא אמורה להיות פולניה?"

סבתא: "אני פולניה, מה חשבת שאני?(!)"

אני: "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בכניסה?! חם לי, צמא לי, אני עומד למות, ואת פה מתלוננת לי."

סבתא: "וזה כי קיץ, תסתפר!"

ואז נכנסנו, וזה בית פולני, אז הולכים למטבח.

וכמובן שהכל הוצע לי, וכמובן שהייתי חייב לאכול כי סבתא הוציאה את הM16 שלה וכיוונה לי לרקה.

אבל בפעם הראשונה אצלה שפשוט הרגשתי שזה יותר מדי, אז הלכתי לשירותים וטיפלתי בזה.

אני נהיה טוב בזה. אני מקיא מהר, בגלים גדולים, בלי רעש כמעט. זה טוב.

סבא בא. ואיכשהו, כמו כל פעם, מגיעים למלחמות. ובמלחמות מגיעים למלחמת כיפור. ובמלחמת כיפור סבא היה נהג, ואז הגענו לדבר על רשיונות וכו'.

סבתא סיפרה איך אחרי כל פעם שדוד שלי עשה תאונה, או כל חבר אחר למשפחה, היא הייתה קוראה לבן דודה שפשוט היה מסדר הכל.

שללו לדודי את הרשיון, סבתי לא הסכימה לזה, עשתה שיחת טלפון, למחרת הרשיון הוחזר.

אז סבא אמר משהו על הפעם שהוא עשה רשיון. ואני בשוק טוטאלי "מה היו מכוניות?!"

אז מתברר שכן.

לאחר שיחה נורא מעניינת זו, סבא הביא לי את הדיסקמן. ואין לצחוק על זה, הוא יודע להשתמש בדיסקמן וזה מכובד מאוד!

אז מה אם כיום משתמשים באמ פי 4?

כל מקרה הבעיה הנוראה הייתה שהוא לץ על ה'הולד'.

סבא: "מה זה?"

אני: (בניסיון לפשט את הכל כמה שיותר) "זה כפתור שמנתק את החשמל ומונע בזבוז חשמל ע"י לחיצה לא מכוונת על אחד הכפתורים."

סבא: "אה." (בטון של הבנה מלאה. הוא לא הבין כלום.)

אחרי שפשוט שחררתי את ההולד סבתא הופיעה. היא מתברר לא סיימה להלל את בן דודה השוטר שקימבן את כל מה שסבתא רצתה.

הוא מת. הוא הסתובב לו בלונדון עם אישתו, נפל ומעולם לא קם.

אז סבא וסבתא ישבו והתחילו לדבר איתי על המוות, ועד כמה נחמד זה פשוט ליפול להיות מת. ככה הם רוצים למות.

כי אני פשוט חשבתי שלהתפוצץ זה הרבה יותר נחמד.

אחרי שהחלטתי שזה מספיק לי, הלכתי והתקשרתי לבחורה. היא מתברר נסעה לרופא.

בתור אחת שמרותקת לבית ולא יכולה לזוז, היא יודעת לדפוק ברז.

במקום להיות מרמורמר תפסתי את עצמי ונסעתי לטלי. מזמן לא ראיתי אותה.

היא החליטה שאנחנו נוסעים לבית הפנקייק. אז נסענו, וזה היה נחמד. והיא הזמינה, ואני לא יכולתי, זה שמן, ואני הקאתי כבר היום, ואני שמן. אבל לא יכולתי שלא להזמין כלום, אז הזמנתי בירה.

שתיתי אותה והיא קיפצה לי למח ממש מהר. הראש שלי התחיל להסתובב. זה היה מצחיק. הזכיר לי את הזמנים שהייתי ימאי, רק בלי הבחילה.

האמת זה יותר מציק מנחמד. זה לא כיף. אבל לא התלוננתי.

טלי ניסתה לדחוף לי אוכל לפה, דחיתי אותה. המלצר צחק. הוא חשב שאנחנו חברים. חבל להרוס לו, אז לא אמרתי לו שהוא יותר מענייו מהבהמה הזו שמנסה לפטם אותי.

היא שאלה אותי למה אני לא אוכל, והיא לחיצה. יש לה קטע כזה שהיא תמיד לוחצת עלי, וזה תמיד מתברר כאותו הדבר.

אני: "אין לי כסף"

היא: "אני אשלם עליך"

אני: "לא, זה בסדר, אני לא רעב."    ~גרגור בטן~

טלי: -.-

אני: "מתקרר לך."

אני פשוט לא מסוגל. אני לא יכול לאכול על חשבון מישהו, מעולם לא שילמו עלי, אני לא יכול לתת לאנשים לשלם עלי. אין לי כסף, באסה לי, אז אני לא אוכל. ואני לא אצא ואני לא אקנה בגדים ואני לא אלך להופעות.

פתאום טלפון. היא צוחקת, אני מזהה את הקול. אני יודע מי זה. הבטן מתכווצת.

היא ממשיכה לדבר, הוא אמר משהו מפגר, אני צועק 'הומו' לטלפון.

היא מביאה לי אותו.

אני: "הומו."

הוא: "לא, זה אתה." אני: "אתה יודע, זה בגנים, יש מצב שגם אתה כזה."

הוא: "אתה זה שנדפק עם השיער של המשפחה. ובכל זאת אני מקווה שלא."

בן דודי היקר. הבחור שבגללו הפכתי עולמות וברחתי. כל כך אידיוטי היות וכבר חבר שלו עשה לי אאוטינג בפניו.

פעם שניה שאנחנו "מדברים" על זה. פגשתי אותו שבוע שעבר, אבל הייתי עם אחותי ודודי, לא אמרתי כלום.

בשתי הפעמים לא הרגשתי שום שינוי בגישה שלו כלפי, שום דבר שמראה על רתיעה.

אני חושב שזה לא משנה לא. זה גורם לי קצת לשמח, יש מישהו במשפחה שיודע עלי.

אבל אז אני נזכר שגם ההורים שלי יודעים, מאחר ואמא שלי מצטטת לי לטלפונים.

ואז אני נזכר שהוא יודע עלי רק בגלל אאוטינג.

ואז אני לא שמח כבר.

מחר הוא אמור לבוא. מחר אני אמור לפגוש אותו. ואז לא יהיו האחיות שלי. ואז אולי אני כן אצטרך להתעמת איתי פנים מול פנים מול הנטייה שלי.

זה כל כך דפוק.

אולי אני אברח. אולי אני אסע למחנה.

היום נקבר דודו של אבי.

הרגשתי מוזר, הרי רק לפני חודש ראיתי אותו חי, נושם, מהלך, מחייך, צוחק, אוכל, מחבק, וזה היה בבר מצווה של בן דודתי.

והיום? גוויתו הקרה, הנוקשה, חסרת נשימה, עטופה בבד צחור ירדה מטה. הוטמנה באדמה בשקט זועק הנקטע לחילופין ע"י בכי.  בכי רך, נוגע, משתק. בכי עדין של לבבות עדינים של אנשים מבוגרים שחיים מלפני קום המדינה. בכי של הבנה, של 'עוד אחד מצטרף לשאר'.

אני לא חושב שהוא סבל. הוא לא היה מחובר למכונות אך יחד עם זאת הוא לא היה מוכן למוות. יתרה מכך, אנחנו לא היינו מוכנים למותו.

ואולי כן?

הרי הוא עצמו בן למעלה מ90, אז מה ציפיותי? אין לי את ההבנה?

אני יודע שמוות זה חלק מהחיים, שמגדיר את סופם. אבל אני עדיין לא מסוגל לקבל את זה שאנשים מתים.

יש ידיעה, זאת עובדת חיים. אבל לראות אנשים שאני מכיר, שלפני שנייה היו פה ועכשיו כבר אינם? אני לא יודע אם אני בשל לזה. אני יודע שהם זקנים, אני יודע שהם עברו הרבה, אבל בכל זאת, אני לא יכול לראות אותם מתים, יותר מכך, אני לא רוצה לראות אותם מתים. אני מאמין שהם יהיו שם לנצח, זקנים, מקומטים, חכמים, נחמדים.

מלבד קיום הלוויה חשוכה זו הלכתי היום לניחום אבלים. אבלה. ידידה. אבל היא יותר מכך, היא הייתה יותר מכך.

היא ילדה שאני מכיר מגיל 4. היינו יחד בגן, ביסודי, בחטיבה ובתיכון לא היינו באותה הכיתה אבל שמרנו על קשר טוב, רק בסוף הוא התנתק. במשך 14 שנה אני מכיר אותה. היא הייתה משמעותית בעיני יותר מכל אדם, אבל זה בלשון עבר.

היה לה חבר. הוא לא חיבב אותי. היא בחרה בו. היא התנתקה מכולם ונשארה איתו.

קשר כל כך עמוק נעלם. אבל לא לגמרי. שנה שעברה סבא שלה, נפטר. סב שאני הכרתי אישית, שביליתי בחברתו לא פחות מאשר עם משפחתי. ככה היה הקשר שלנו, כל אחד מאיתנו הכיר את משפחתו של השני, במיוחד את הקרובה, והפכנו לחלק מהמשפחה של האחר.

שהיא התקשרה להודיע ישר הלכתי אליה. היינו יחד, ובהלוויה עצמה לא נכחתי, אבא שלה ביקש שאשמור על הבית כדי שלא יפרצו. אז שמרתי, הייתי נאמן למשפחה ועשיתי מה שביקשו ממני.

ועכשיו, אחרי שנה פלוס עוד סב שלה נפטר. את אותו הסב לא הכרתי טוב, לא ביליתי איתו, אבל זאת היא. למרות שלא דיברתי איתה מעל לחצי שנה התקשרתי אליה ישר. קבעתי איתה. הלכתי אליה היום. הייתי איתה שעות.

אני יכול אולי להתנחם בעובדה, שאני יודע להיות חבר. הרי אומרים שרואים מי החברים שלך ברגעי משבר לא? אז תפקדתי טוב. שמתי הכל בצד, את כל הנתק ואת זה שהיא לא התייחסה אלי לפני. זה לא חשוב, זה מזערי. היא זקוקה לי.

מאותו החבר היא נפרדה. אני רוצה לחדש איתה את הקשר, היסטוריה כזו לא כדאי לזרוק לפח. אני צריך לעשות הכל בכדי לשחזר את הקשר, וגם אם לא לחברים הכי טובים, לפחות לידידים.

כל היום הזה נזעק 'מוות' מכל חור. מוות שאני אישית לא התמודדתי איתו.

לי לא מת עדיין אף אדם חשוב. ותודה על כך.

המוות שכן נחקק בזיכרוני שהייתי קטן הוא מוות של בת דודתה של אמי. היא נפטרה בגיל 50+. אז, בהיותי בן 8 בערך זה נחשב גיל מבוגר, עכשיו לא.

ואני לא יודע למה זה נחקק, אולי בגלל התגובה של כולם, בשל היותה צעירה במותה. עד היום אני מרגיש שיש לי קשר מיוחד אליה, למרות שאני לא ממש הכרתי אותה ואני זוכר את מראה יותר מתמונה מאשר זיכרון אמיתי.

אני לא יודע מה יקרה כאשר אחד הקרובים שלי ימות, או גרוע מכך, אחד מהסבים שלי.

אני יודע שהם מבוגרים, אני יודע שהם לא יחיו לנצח אבל אני פשוט לא רוצה בזה. זה רחוק ממני. אני רואה אותם נהיים יותר ויותר חלשים עם כל שנה, אבל אני אוהב אותם. אני לא רוצה במותם. במיוחד שאני לא מורגל לו, שאני לא אדע מה לעשות.

אני בר מזל. בן 18 וחצי וכל יקיריו בחיים.

אבל בגלל זאת, אני חש פגיע. אני לא אדע מה לעשות עם עצמי כאשר אני כן אצטרך להתמודד עם המוות פנים מול פנים. זה מעולם לא קרה לי, לא שאני הייתי צריך להתמודד. זה תמיד היה רחוק ממני, להביע נחמה דרך עיני ולהמשיך הלאה.

בבגרות שלי לא עברתי מוות. אין לי "חוויה" כזו. אין לי משהו שאוכל לפעול על פיו,

ואיזו בגרות זו אם איני יודע להתמודד עם מוות?

או שאולי הפכתי אדיש למוות? מאחר והוא לא הגיע אלי? מאחר והוא לא השפיע עלי?

אני חש קור בנוגע למוות. אני חש שאני קר כאדם בנוגע לנושא הזה.

אני זוכר שנודע לי בכיתה י' שאחד שלמד איתי ביסודי עבר תאונת אופנוע ומת.

השכבה בכתה. אני לא. כל מה שחשבתי זה שהוא אידיוט, שהוא נסע בלי רישיון, ובלי קסדה, ולכן זה מגיע לו.

מה גם העובדה שהוא התעלל בי פיזית לא כיבתה את האשם. הוא גרם לי לשנוא את עצמי. הוא גרם לי להתפלל למותו. אז המוות שלו הגיע מאוחר, אבל לפחות הגיע.

אני לא בכיתי. אני לא הזלתי דמעה. לא חשתי עצב. לא חשתי שמחה, הייתי אדיש. הוא מת. מה חבל.

זה קרה לי שוב השנה. אחד מהשכבה שלנו נהרג בתאונה. הבחור למד איתי ביולוגיה. הבחור לא סבל אותי והיה יורד עלי. אני מצדי לא סבלתי אותו גם.

ושוב שכל השכבה בכתה והתאבלה, אני לא חשתי כלום.

אפילו אם זה אני. לא אכפת לי למות. אני לא חושב שיהיו הרבה עצובים, אני לא חושב שלמישהו יהיה אכפת. אני לא חושב שישימו בכלל לב.

אנשים שאני לא פוגש, פשוט לא ישמעו ממני. הם ישכחו אותי במהרה.

אז האם אני אדיש למוות? בגלל מה שעברתי ולא עברתי?

האם לא אכפת לי מהקיום האנושי?

האם אני קר ולא רגיש?

או שכל ניסיוני האישי עם המוות נפל על אנשים שהוגדו בצורה זו או אחרת בתור "אוייבים" שלי ולכן לא בכיתי עליהם?

ואם כן, אז מה עם הסב של ידידתי?

הוא לא היה אוייב. הוא אהב אותי. אני אהבתי אותו. החיוך שלו חקוק לי במח.