אני חוזר לשם, לשבוע אחרון.

אני לא רוצה שזה יהיה שבוע אחרון. אני נהנה שם.

אני אחזור לאותו הבסיס, ואם אני אצא לקצונה אז בכלל אבלה בו קרוב לשנה,

אבל זה לא יהיה אותו הדבר. לא אותה המסגרת, לא אותם המפקדים.

אני חוזר לשם, כשהאצבע שלי עדיין חתוכה וכל מגע בה מכניס אותי לכאבי תופת.

אני חוזר לשם, כשהברך שלי עדיין כחולה ותנועות מסוימות משתקות אותי.

אני חוזר לשם, כי אני אוהב את זה.

להגיד שאני "מורעל" על צה"ל יהיה מטופש, אני עוד לא באמת יודע מה זה צה"ל. מה שכן, אני כן מורעל על הקורס שלי. זו תקופה שעומדת להסתיים, כשאני בכלל לא רוצה או מוכן.

אחריו, החיים מתחילים.

הטירונות ובעזרת סנטה קורס הקצונה.

ואם לא אפול, אז הקורס יהיה רק מזכרת רחוקה ממה שפעם חשבתי שיהיה תפקידי.

עוד לא יפלו עלי דברים ששוקלים עשרות קילוגרמים ואני עוד לא אוכל לקרוע לעצמי את האצבע, כי היא מפריעה לי במהלך תיקון רכיב מסוים.

אחרי שבוע זה תהיה לי חופשה של שבועיים.

אני צריך אותה.

אני צריך להשקיע בה בבויפרנד.

אני לא יודע עד כמה הוא מאושר אתי, כרגע. שנינו עוד לא רגלים לכך והאמת שהתנאים לא נותנים לנו למצות את הכול.

עם כל הקשיים שהיו לנו, נוסף עוד אחד. הוא אינו מכשול, הוא לא מונע, אבל הוא כן הופך את הדרך להרבה יותר קשה.

אין לי שום צל של ספק שגם בו נעמוד והאהבה שלנו תוכיח שלמרות הכול היא חזקה וקיימת.

אבל לעזאזל, זה לא יכול להיות קל יותר?

האם לא הוכחנו מספיק?

אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולהבין שהוא לא לצדי רק כי הייתי מותש מדי מהצבא וחלון הזמן היחידי שלנו נעלם לגמרי.

השבת לא עושה לנו טוב. אני שונא אותה.

אני אוהב אותו. גם כשאני לא הכי מראה את זה, גם כשאני מסיט את ידיו ממני כשאנשים עוברים לידנו, גם כשאנו לא מחזיקים ידיים ברחובות.

אני אוהב אותו בכל מצב.

לכן קשה לי לראות אותו עצוב. לכן אני אעשה הכול כדי שהוא לא יהיה עצוב.

אבל אני לא יודע מה לעשות, והוא גם לא נותן פיתרונות. לו בעצמו אין.

ואולי אנחנו לא חושבים מספיק ואולי אנחנו חושבים יותר מדי.

להעמיד פנים, להיראות חכם, להיראות כריזמתי אבל לא שתלטן, לשמור על הפה שלי, לדבר רק כשצריך, לדבר רק אחרי שחושבים, לעמעם את האישיות שלי, להתחיל לעשות ספורט, להחזיק מעמד כשיהיה קשה, לעשות הכול כדי לרצות את כולם,

להגיע לקצונה.

השבוע בצבא התחיל טוב, היו לי שני מבחנים ביום שני, עיוניים, שבהם קיבלתי 89 ו97. הכול היה טוב ויפה עד שהגעתי למבחן מעשי. בו הנגד שלי בחן אותי על חומר Y כשהייתי צריך להיבחן רק על חומר X, בפקודה מהמפקדים.

קיבלתי 84.

מתסכול מהחוסר אכפתיות של הצבא התפרצתי.

למחרת בערב הסמל נכנס והרצה לכיתה שלי על "עד כמה אסור להרים את הקול ולהתחצף על המפקדים שלך".

אבל לא התחצפתי, במזל.

מה שכן, בתום השיחה העבירו לי הוראה ללכת לשיחה אתו אחרי ארוחת הערב.

למזלי, אני יודע גם להסביר את עצמי ממש טוב כלפי אנשי סמכות ולפתח אצלהם רגשות אמפתיה, אחרי שאני צורח עליהם.

הוא אמר לי שהוא לא מוכן לסבול התנהגות כזו כלפי הצוות שלו. אני לעומתו דברתי ברוגע, בקצב אחיד והסברתי לפרטי פרטים את המקרה. הוספתי ואמרתי שאין להפריד את ההתפרצות מהתסכול שהצטבר. אי אפשר פשוט להתעלם מהטריגר ולשפוט רק את התוצאות, תמיד בוחנים מה היה לפני.

ציינתי שגם פניתי אליו, ובעצם לכל מפקדיי, והם לא עשו עם זה כלום או שאין ביכולתם לעשות משהו. זה אינו המבחן הראשון שאני "נדפק" בגלל "דפיקות המערכת" ואני לא חושב שאני צריך לסבול מזה. אני באתי להצליח והציונים האלו חשובים לי. אני לא חושב שזה הגיוני בכלל לבחון אותי על חומר שאני לא אמור להיבחן עליו באותו היום אלא רק למחרת.

כמו שאתם רואים, אני יכול להמשיך ולשפוך את ליבי הענוג עד שיימאס לכם לשמוע ממני.

אך כמו בכל מערכת צבאית, העונש נקבע מראש.

הסמל שלי התייעץ עם מפקד התחום שלי והוחלט על כך שתרד לי שעת ט"ש ואני אצטרך להעביר בשבוע הבא שיעור לכיתה שלי על אלימות בצה"ל.

דבר זה מצביע על מספר דברים, כשהבולט ביניהם הוא העומד שלי בפני המפקדים.

העונש שקיבלתי, אם יותר לי להגיד, ממש קל.

את שעת הט"ש הנפולה שלי בזבזתי בהקשבים לסמל וטלפונים לבויפרנד. כשזה בעצם מה שבכל מקרה הייתי עושה בה, למעט ההקשבים.

ברביעי, כמו שאמרתי בפוסט שעבר, הוציאו אותי מהכיתה משיעורי הערב שלי ואמרו לי שביום שני יש לי מיונים לקצונה ייעודית.

החלטתי שאני רוצה ללכת, אני רוצה להצליח.

תמיד רציתי להיות קצין ועוד לפני שהייתי במשהו שאיכשהו קשור לצבא החלטתי שאני לעולם לא אסרב לאופציות שיהיו פתוחות בפניי, לרבות יציאה לקצונה.

אז נכון, אין לי ניסיון, אני לא יודע מה זה צה"ל, אני בכלל לא עברתי טירונות, אבל אם אני ממש רוצה מה יכול לעצור בעדי מלנסות?

הרי אני תמיד יכול במשך הקורס לחתום על וויתור.

יש אנשים שאומרים שהמסלול הרגיל לקצונה, השנה הזו בצבא, חשובה כי זה נותן פרספקטיבה בריאה יותר להחלטה כזו.

אבל אם מראש אני יודע שאני רוצה להיות קצין, אם מראש אני יודע שאני אשאף תמיד לתת מעצמי כל מה שאני יכול בשביל צה"ל, למה לא לעשות את זה עכשיו?

ואם לא ימצא חן בעיני, אני אפרוש. זה לא בזבוז זמן, אני אגיע בדיוק לאן שהייתי צריך להגיע לפני שהלכתי לקצונה.

אני לא חושב שאני מפסיד משהו, למעט עבודת השטח, המקצוע שלי.

אבל לעזאזל, למי אכפת, אני אהיה קצין :P

ובלי קשר לקצונה או לא, העובדה שיש לי את הנתונים הגבוהים האלו נותנת לי נחת.

עד אז הייתי כל הזמן ברגשות נחיתות כי מעולם לא קיבלתי אף זימון ולא מנילה.

הייתי יכול לחשוב בהיגיון והראות לעצמי את העובדות, הייתי על תנאי בעתודה מאחר ואפילו לא היה לי צו ראשון שאני יכול להגיד שהייתי בו.

הייתי בטוח שהנתונים שלי ממש נמוכים ורק בטעות נתנו לי ללכת לעתודה, טעות אנוש.