חיתוך מצב.

* 4 שבועות לקבלת דרגת הסגן- משנה.

* בעיות גב שלא נפתרות.

* חשש לכיב כיבה.

* חור מתחת לברך שמאל.

* הפצת שמועות בבסיס עלי. שאת זה אני עוד מסוגל לקבל כי אני זה שעשה שטות ובחר להיות פתוח וכנה עם הפלוגה בנוגע לזהות המינית שלי. זה בסדר כל עוד זה קשור אלי. אני מקבל את העובדה שאני נשרף בשל כך.

אך זה ממש לא בסדר כאשר מפיצים שמועות ואומרים שאני אמרתי אותן. כשזה פוגע באנשים אחרים. כשזה פוגע באנשים חשובים לי. כשזה פוגע במ"מ של ההכנה. כשזה מנתק את הקשר בנינו.

כשאני מבין שאני לא יכול לדבר עם אנשים בפלוגה כי זה המצב שאני מגיע אליו.

* בדידות בשל אי ההבנה של חברי, ושלי, למצב הנתון. קורס הקצינים. רבים האנשים שאינם מספיק בוגרים בשביל להבין את ההשלכות של הכול. שזה לא שאני לא רוצה להיות אתם בקשר אלא זה שכמעט  ובלתי מתאפשר לי. אין לי זמן להתקשר אליהם. אני חוזר פעמציים בחודש הביתה לשישבת ואין עלי פלאפון במהלך השבוע.

יהיו האנשים אשר יגידו לי שבשל זאת אינם שווים הם לי, אך זה לא מותיר אותי עם חברים אלא משאיר אותי לבד. כשאני זקוק להם.

* ההורים שלי חזרו לסורם. אני לא מסוגל להיות בבית. אני כמה לחזור לצבא ולא לצאת ממנו. אני לא מתכוון לחזור בעוד שבועיים הביתה. אני אמצא לי איפה ללון ואם לא אז אני אעדיף להישאר בבסיס.

בנוגע לטקס סיום קורס הקצינים, אין לי שום רצון שהם יכבדו אותי בנכחותם.

* אני לא בטוח עד כמה אני רלוונטי יותר בחייו. הוא סיים פרק. אני אוהב אותו. הוא אותי. אני חושב שהוא מאושר. אני מרגיש שהוא מאושר כשאנו יחד. השאלה היא, כמובן, אם זה רלוונטי. אם אני לא צריך לשחרר אותו כדי שהוא יגדל ויתפתח. אני לא רוצה.

חשבתי בזמן האחרון יותר מדי על להתאבד.

שקלתי זאת יותר מדי פעמים. יותר מפעם אחת.

אני לא בתקופה טובה.

קשה לי מנטאלית. אולי יותר משאר האנשים שנמצאים אתי בקורס כי יש את הפרמטרים שקיימים בחיים שלי ולא בשלהם.

אני יודע שאני יכול להחזיק מעמד יופי.

אני לא יודע אם אני רוצה.

המוות יאה לי.

חמישי שעבר יצאה הפלוגה שלי להגנת ישובים בחטיבה מרחבית בנימין, הנמצאת באזור יהודה ושומרון ומוכוונת על העיר רמאללה רבתי.

הוצבתי עם עוד 3 מצוערי הפלוגה בגבעה קטנטנה חמודה כזו כמו של פיסטוק.

טוב, אולי קצת הגזמתי. היינו ביישוב הכי גבוהה באזור. 770 מ' מעל פני הים. יישוב דתי. מקום חמים. אנשים חביבים.

הוקסמתי.

הנוף היה מרהיב. אף על פי שהשמירות הן אך ורק בפטרול שחוזר על עצמו במשך 4 שעות ואין שום צל, לא שקעתי בדיכאון.

אהבתי את קול צחוק הילדים הנישא באוויר. היישוב צעיר יחסית, הוא מלא בטף שרוב היום משתולל בגן הילדים הנמצא במרכז היישוב, ובשעות אחר הצהרים הצחוק מתפזר על פני שאר היישוב.

המילים: "הנה חייל!" המלווה בצחוק של פעוט כמעט ושווה ערך לדרישת שלומי מפי הוריי הילדים.

המקום ירוק, חי, פורה. כמעט ומוקף כפרים ערביים כשממזרח לו מתפרסת ומתרחבת רמאללה.

בהתחלה, כשמתאם אבטחת היישוב עם הצבא אמר לנו לפרוק את הנשק לכיוון מזרח, חשבתי שאיכשהו זה מתקשר לדת אך לאחר חישוב מהיר של שנייה הבנתי שירושלים אינה מזרחית לנו.

כשזזתי קצת וראיתי את פאתי העיר רמאללה הבנתי.

בצד המערבי של אותו יישוב אשר ברכת "ברוך ה'" מעתרת את ברכת הבאים אליו רואים עד הים.

בהתחלה כשעשו לנו סיור הקשבתי בחצי אוזן והחלטתי לא להאמין, עד אשר אני ניצבתי שם בשמירה הראשונה שלי ונשמתי נעתקה. ראיתי את אשקלון, אשדוד, ת"א, חדרה.

הלילות, היו מרתקים. בכל פעם שראיתי אור אינו מובן המרחף מעל לת"א הייתי סקרן להבין מהו ולאחר מחשבה, קצת ארוכה האמת, הבנתי. מטוסים נוחתים. טסים בקו האופק, מעל הים, ומשווים מראה של אור הנע ונד מעלה ומטה.

אני לעולם לא אשכח את הלילה שאני ואחד הצוערים ירדנו משמירה והלכנו לפרוק את הנשק. פרקתי והסתכלתי עליו.

אני: "אתה מודע לכך שכשאתה פורק את הנשק כשהמחסנית שלך עדיין בבית הבליעה זה בעצם נקרא 'טעינה'. נכון?"

בשישי התחלתי להקיא. התחילו כאבי בטן. הם התגברו והתלוו אליהם דקירות שעם הזמן החלו לעלות מעלה עד מתח לסרעפת. כאבים אשר הקרינו את עצמם אל החזה שלי וגרמו לי להשתנק כשאני לא מסוגל לנשום או לתפקד, אלא רק להתקפל בכאבים.

אתמול התעוררתי בצרחות. הרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי.

אחד הצוערים נבהל וישר עלה בקשר מול פלוגת המילואים הנמצאת בתחתית ההר. לאחר 10 ד' שני חובשים הגיעו אלי ובדקו אותי. הם פינו אותי אליהם מטה, למוצב.

לאחר חצי שעה הגיע רופא. בדק וחקר. הפנה אותי לבית חולים. חשש לכיב כיבה.

התפלאתי מהיעילות, מהזריזות. זה לא הצבא שאני מכיר.

בשל זאת, ראיתי איך פועלים המפקדים שלי. כשהודעתי למפקד שלי שצריך לפנות אותי הוא אמר לי לחכות והוא יפנה אותי.

רק כעבור 4 וחצי שעות רכב עם מפקד קורס הקצינים, הסגן ומפקד נוסף הגיע. הם לקחו אותי וסביבות 2 בלילה הגענו לצריפין, אסף הרופא. מפקד הקורס שאל אותי אם אני מעדיף לישון וללכת בבוקר לבית החולים ועניתי בחיוב.

לא הצלחתי לישון ממש מהכאבים אבל זה נתן לי מנוחה, כשאני מודע לכך שלמחרת אחרי בית החולים אני חוזר לשמירות.

בבוקר פיניתי את עצמי לבית החולים. לקחתי מדי א' מחבר שלי כי שלי נשארו ביישוב הצופה על רמאללה.

הייתי כמחצית היום בבית החולים. עברתי סדרת בדיקות שרק שללו דברים אך לא גילו מה יש לי.

מה שהרגיז אותי במיוחד הייתה העובדה שכשהעירוי שהחדירו לי נגמר, אף אחד לא "סגר את הברז" והרי בטבע אין דבר כזה וקום כאשר אפשר למלואו, ולכן הדם שלי התחיל להישאב אל שקית העירוי.

לא מחזה מרנין במיוחד, ספציפית לעובדה שאני המטופוב (מפחד מדם).

כשיצאתי מבית החולים וחזרתי לבסיס חשתי לא טוב.

לא בשל העובדה שלא מצאו מה יש לי והכאבים פסקו, אלא בשל העובדה שלא שמתי לב שהרופא נתן לי שני ימי ג', מנוחה בבית. אם הייתי שם לב לזה הייתי רב אתו. לא היה לי ספק שאני חוזר להגן על הישוב החביב שמצאתי לי.

כשביקשתי מסגן מפקד הקורס ללכת לרופא היחידה לבטל את ימי החופש הוא הסתכל עלי במבט עקום ואמר לי ללכת לאחסן את הנשק ולצאת הביתה.

יש נקודה טובה אחת בכל הסיפור הזה- אולי אני ארזה קצת.

מוזר לי עכשיו.

המצב רוח שלי אינו מוגדר. אני לא מצליח להגדיר אותו.

מצב שונה לחלוטין מתחילת השבוע ובעצם עד היום. .

אני כבר לא מוצא את עצמי נמצא פה. אני כן חושב על לכתוב, אני כן צריך להוציא, במיוחד בתקופה האחרונה שעובר עלי כל כך הרבה וחסרים לי מקומות לרוקן את עצמי,

אבל אין לי זמן, וכשיש זמן אני בוחר לנצל אותו בדרך אחרת.

אני מניח שהמוטיב הכי מרכזי בקורס הקצינים זו העובדה שאין זמן. למרות שכעת בהשלמה,

כל מה שאני שומע זה שאני לא אמור לחשוב שיתנו לי זמן. שאף פעם לא יהיה. זה אינו חדש. מה שחדש זו העובדה שלא משנה להם שלא נישן כל הלילה.

אני לא מנותק מהמציאות. אני יודע שכשאני אהיה בתפקיד, כשתהיה לי מחלקה, אני גם לא אוכל לצפות לשינה מרובה ומנוחה מרהיבה. אני לא משלה את עצמי, אני יודע שיתכן ובכלל המצב יהיה קשה יותר. ההתמודדות והדילמות. התפקוד בתור קצין, בתור מפקד מחלקה אינו קל. המתח לא ירד, הדריכות לא תעלם, אין לקוות לחופשה.

לפעמים אני שואל את עצמי אם הכול שווה את זה. ברגעים הקשים, בהם אני באמת נמדד, שאלה זו עולה. כי לכולנו קשה רק שאני לא בטוח באיזו רמה זה לשאר.

אני מניח שלכולם החברים נעלמים. לאו דווקא מבחירה אלא בשל העובדה המרתקת שבמשך חצי שנה אנחנו יוצאים הביתה רק פעמיים בחודש, במקרה הטוב. ובמהלך הימים עצמם אנחנו לא מסתובבים עם טלפונים. אנחנו לא אמורים. אין באמת זמן לדבר עם אנשים. אין באמת זמן לנהל תקשורת סדירה עם העולם החיצוני.

חצי שנה שאני מנותק לחלוטין ממה שהולך במדינה, בחברה, במשפחה.

אני חי בבועה.

בועה שעולה מעלה ומותירה אותי לבד, בודד. כמפקד.

הדילמות, הלחצים, הבעיות והקשיים של חיי הפרטיים מפריעים לי. אני לא יכול להרשות לעצמי להתמודד אתם כי אין לי זמן. כי בכל מקרה בפן המקצועי שלי, בפן הצבאי של חיי, יש בעיות אחרות.

אני לא יכול להתמודד עם  הכול. אני מניח את חיי בצד ומתרכז בצבא.

וגם בו יש בעיות וקשיים.

החיים שלי מתנקזים לכדי מלחציים מנטאליים שמוחצים אותי למוות.

אני לא מרשה לעצמי להימחץ.

בדיעבד, כשחשבתי על זה השבוע, הגעתי למסקנה המרהיבה שהאישיות שלי השתנתה לחלוטין.

אני אופטימי. מובהק. רואה ירוק, אור, חייכן, סאנשיין.

כי אני לא יכול אחרת. כי אם אני לא אבחר לחייך ולא להתעלם, אני לא אהיה.

אני יכול להגיד שקשה לי, אבל אני יכול להתמודד עם זה. אני יכול להתמודד עם הכול.

אני יכול להגיד שאני לא בנוי לכך, אבל זה מטופש במיוחד שאני בקורס שבונה אותי. ובכלליות, אני תמיד אבנה וכעת אני רק מחכה לעוד דברים בונים על מנת לפתח את עצמי. לצמוח ולגדול.

אני יכול להגיד שאני בדיכאון אבל זה לא זה.

זה השהייה של האופטימיות שלי. מעייפות? אולי. מנטאלית? אני מניח. כי אני כבר רגיל. אני רגיל לישון 4 שעות בלילה.

אני מסתכל קדימה. אני מפסיק לחשוב כחייל. אני חושב כקצין.

כקצין אני לא יכול להרשות לעצמי להיות שפוף. אני לא יכול להיות עייף. אני לא יכול להיות הדבר הכי נחמד שבעולם ואני לא יכול להיות דיכאון מהלך.

אני לא יכול להיות כל כך הרבה דברים.

אני צריך להיות מעין דמות ערטילאית שמישהו פעם ניסה לתאר. דמות חיה ונושמת.

לא.

לא חיה. קיימת. מתפקדת. פוקדת.

לאבד המון בשביל לא לקבל כלום. בחירה. בחירה שלי.

נכונה בכלל?

הוא בדיכאון. קצרה ידי מלהושיע.

אני אוהב אותו. אני לא יכול לריב אתו. אני לא יכול לכעוס עליו.

כשאני פוגש בו, כשאני מסתכל עליו, אני נמס. אני מאוהב בו עמוקות.

אני לא יכול לתת לו תחושת ביטחון, למרות שאני בצבא. למרות שאני עוד שנייה קצין. בגלל שזה לא אישי, זה לכלל המדינה. אני לא יכול לתת לו את תחושת הימצאותי, כי אנחנו נפגשים רק פעמיים בחודש.

אני לא זמין לו. אני רחוק ממנו. כל כך. עוברים עליו דברים ואני נמצא הרחק.

אני כבר לא בקיא בכל מה שקורה אתו. אני בבועה שלי. אני תקוע בזמן. אצלי אין זמן- תחושת הזמן החולף נעלמה.

הוא שם. בעולם האמיתי. חי, נושם, חווה, משתנה. נפגע.

בלעדיו אני לא בטוח שאני אשרוד. הוא חוט הקישור שלי לעולם. הוא הסלע האיתן שלי. זה שאני חושב עליו כשקשה לי, זה שממנו אני שואב את כוחי.

אני לא בטח שכך זה גם לגביו.

סוריאליזם:

הייתי היום במצעד. לא להרבה זמן,

אבל בשביל מספיק זמן לפגוש שם את הדודים שלי.

שאלו אותי מה אני עושה שם. אמרתי שאני מחפש את החברים שלי.

כעת, בכל פעם שניפגש הם יסתכלו עלי במבט מוזר, מזווית שונה.

אני גם בטוח שדוד שלי ידבר עם אבא שלי. אני לא רוצה את זה. אני לא צריך עוד תסבוכת בחיי.

בחור אחד בגן מאיר רצה להביא לי "רב- קן". הסברתי לו שאני לא צריך כי יש לי חוגר. הוא אמר לי שזה לכול החיים,

החזרתי לו ואמרתי שיש לי עוד דרך ארוכה בצבא כי אני עוד שנייה קצין.

הוא נכנס לשוק.

"מה יש קצינים הומואים?!"

צחקתי,

עד שהבנתי שהוא רציני.

אז אני נכנסתי לשוק.