רבות הפעמים אשר אני חושב על מותי.

אך לא כאופציה, כיציאה לעת מוצא, מעבר לכך.

אני חושב על היום של אחרי.

בעבר חשתי זעם כה עז אשר ליבה את לבי בתחושות כה עזות אשר כל רצוני היה לפגוע, אם לא להרוס,

את כל אותם הנותרים מאחור. את אלו אשר הובילו אותי למותי.

אלו אשר הפכו את חיי לגיהנום עלי אדמות.

עם הזמן הדברים השתנו, לרבות התקופות. ואף על פי שהמון דברים נשארו קבועים בחיי, הזרע של אותם הדברים אשר הרסו אותי,

הבנתי שהם גם בנו אותי.

כיום גישתי שונה למוות.

כיום אני לא מסוגל ליטול את חיי, אבל אולי זה ישתנה. כמו כל דבר.

מאחר וגישתי למוות אכן מתונה יותר כיום ורגועה,

אני תמיד חושב מה לעשות עם הקצת שיוותר ממני.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם גיוסי לצבא זה לכתוב ב'צוואתי' שרכושי וכספי יועברו במלואם לבן זוגי.

נכון שלא כתבתי שהוא בן זוגי, אך כתבתי בקרבה שהוא 'חבר'. שהפרשנים יעשו זאת עם מה שהם רוצים.

אולי זה נראה כצעד משמעותי, אך בשבילי ממש לא. זה נראה כדבר הטבעי ביותר וההגיוני ביותר בשבילי. גם הפרוצדורה לא מסובכת כלל,

הרי בסך הכל אין באמת 'צוואה' אלא סתם טופס שממלאים עם הפרטים, כשאחד הסעיפים זה מה לעשות לאחר מותך. האם להעביר לזכאי על פי חוק, או לפי בחירה אישית של החתום עם אחוזים.

לאחד שנפרדנו,

אחד הדברים הראשונים שעשיתי שאכן הוכיחו את פרדתנו, זה שינוי הפרטים.

ניגשתי למחרת בבוקר אל השלישות ושיניתי את המוטיבים.

לא עוד אחד ויחיד,

עכשיו החלוקה תהיה שווה בין תאומותיי.

כעת אני שוב צריך לשנות זאת.

אין לי רצון שמשהו יגיע אליהן. דבר זה, גם יצהיר בעיני עצמי את הסוף.

סוף למשפחתי.

ועכשיו,

למי אני יכול להוריש את כספי?

הדבר האחרון שאני רוצה זה העברת הכספים אל משפחתי לאחר מותי. הם האחרונים הזכאים לזאת.

מתנדבים?

בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי שוב.

הרי זה אני, אני לא אחד שיכול לשמור על מצב רוחי ביציבות.

אני נע מהר מדי, כל הזמן, וחושב.

מעמיק ובוחן, סוקר ומחשב,

לעולם לא נח. תמיד מנתח,

תמיד רץ ואץ.

גם אם אהיה האדם הכי לחוץ בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי שבוז בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי עצבני בעולם,

זה תמיד יחלוף לי.

זה תמיד יעבור לי.

מלבד אז, לפני 5 שנים.

וכעת.

מצב רוחי קבוע. לא משתנה.

הוא כחור שחור אשר שואב הכול.

זה לא דיכאון, זה משהו אחר.

זה חוסר תחושה, זה חוסר הרגשה.

אדישות אשר אינה משתנה.

המצב כל כך גרוע שכבר אי אפשר להשפיע עלי.

כבר אי אפשר לזעזע אותי, אי אפשר להכניס אותי לשוק.

אני פשוט חולף על פני כולם, בין אם שמחים, עצובים, כעוסים ועצבניים.

אני לא משתנה.

כי המצב לא ניתן לשינוי.

ואני השתנתי. ומעולם לא חשבתי שהתפקיד שלי יכול לשנות אותי, להשפיע עלי כמו עכשיו.

ירדתי בחודשיים האחרונים 10 קילו.

בזה הרגע פשטתי את מדי וזרקתי אותם לצד.

מחר אלבש את המדים שמעולם לא נכנסתי אליהם, שקיבלתי בטעות ומעולם לא היה לי כוח להחליף.

ק'.

אין לי חשק לכלום. אין לי תאווה, אין לי תשוקה,

אין לי רצון.

אני הכי מתגעגע לתשוקה,

לאהבה שלי לתפקיד. להערכה שאני קצין. משהו שתמיד העלה לי חיוך, גם אם הוא היה פנימי והוא היה ממש קטן.

עובדה זו תמיד הראתה לי שאני שווה משהו.

עכשיו זה לא מזיז לי.

הדבר כבר אינו משנה לי. אהיה קצין, לא אהיה, הדבר לא משנה כלום.

הכל כל כך חסר משמעות.

הדרגות חלולות. התפקיד שווה ערך לאוויר.

במיוחד כשלוקחים את כל הכוח ומעלימים אותו כלא היה.

אני מתגעגע, לתשוקה.

לאהבה.

כי פעם אהבתי להיות קצין.

כמידי חצי שנה, ע"פ פקודות מטכ"ל, מתכנסים סגלי ומפקדי צה"ל להרצאת יוהל"ן.

הסברה אשר במהלכה מסבירים למפקדים את המשמעויות והתרחישים הנוצרים בכל הנוגע להטרדות מיניות.

מי שמכיר, ומי שלא,

צה"ל הוא אחד הגופים הכי מחמירים בנוגע לנושא זה. זה מתחיל מחוקי השילוב הראוי ומסתיים במשפטים הורסי חיים.

לרוב את הסברות אלו מעבירים בחטף, עם מצגת אחידה שאינה משתנה עם השנים ובמונוטוניות מלבבת אשר שוברת את לבבות הצעירים.

הפעם לא כך היה הדבר.

הביאו לבסיסנו משפטן אשר השתחרר לא מזמן. אל"מ בדרגתו, אשר הסביר לנו ונתן לנו דוגמאות לכל דבר.

ההרצאה עצמה הייתה משעממת, ללא צחוקים וללא צורך מיוחד מהמרצה להלהיב את הקהל, מה שהכביד על העניין.

התברר לי שצה"ל יותר אכזרי בעניין זה ממה שחשבתי.

הוא מדיח אנשים על ימין ועל שמאל, גם אם באזרחות הדבר לא היה נתפס כאוול נוראי.

יתרה מכך, הבנתי לאמיתו של דבר שהקשר שלי עם האקס היה יכול להביא אותי לכלא. לא משהו שלא ידעתי, אבל רק השתעשתי וצחקתי על העניין ללא חשיבה מעבר. לא כמו עכשיו.

בנוסף הבנתי שמה שמתפתח לי כרגע בחיים יכול להוות הטרדה מינית לתפארת.

בתפקידי הקודם, באחת התורנויות שלי בתור מפקד תורן, התחלתי לדבר עם קורסיסט.

הוא מצא חן בעיני אבל מעולם לא עשיתי משהו בנידון מלבד לציין עובדה זו בעיני עצמי.

הזמן עבר והנה לאחר חצי שני, כשהוא כבר מ"כ בצנחנים, פגשתי אותו. זה היה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, והדבר קרה בבית הקברות בעירי.

ידעתי שהוא גר בקרבה אבל מעולם לא שיערתי שנתראה עוד.

הוא זכר אותי וניגש אלי בחיבוק אוהב. היה לו גם את הטלפון שלי והוא אמר לי שהוא שקל מס' פעמים להתקשר אלי, אבל חשב שאני לא אזכור אותו.

כאילו הייתי יכול.

אמרתי לו בלבביות שהוא תמיד מוזמן להתקשר, ואפילו הבאתי לו את המס' האזרחי שלי מאחר והמירס שלי נמצא עכשיו אצל ערבים.

בחמישי כשבאתי לצאת הביתה הוא שלח לי הודעה בה הוא מודיע לי שהוא מתחיל לצאת חמשושים. השבתי לו שאני די בטוח שהוא התבלבל ושלח לי בטעות הודעה, אך עם המשך האסמסים התברר שלא, והוא התפלא שאני זוכר אותו.

הוא רצה להיפגש אך הדבר לא יצא מאחר והייתי עסוק בלמצוא לי מקום לישון.

הסופש הזה הוא סוגר ועל כן לא נפגש.

כעת אני יודע שאסור לי לעשות עם זה כלום, אף על פי שאני ממש רוצה.

הוא היה פקוד שלי במשימה וזה מספיק בשביל לזרוק אותי לכלא, להוריד אותי לדרגת טוראי ואז לשחרר אותי עם רישום פלילי.

אני חייב להתחיל למצוא לי בנים שלא יכולים להביא אותי לכלא!