כשאני שזוף ומעט שרוף,

כשלחיי צבועות באדום של צריבה, התיישבתי בסלון בשישי בערב.

מעין ארוחת ערב מאולתרת. אנו לא משפחה של טקסים וארוחות.

ישבו הוריי, אחותי ואני.

ארוחה קלה לפני שאני יוצא.

בדרך כלל גם אליה אני לא מגיע. אני לא מבלה עם משפחתי יותר מדי. אני לא רוצה.

כשאני בבית אני תמיד יוצא.

מזמן הפסקתי לאכול אתם סביב אותו שולחן.

הטלויזיה דלקה ברקע, והחדשות החלו.

לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה, לא היה משהו מעניין.

עד שהגיעו לדבר על המצעד.

שם נשמתי נעתקה.

הראו תמונות. וזכרתי את שנה שעברה. גם אז זה היה כך.

לבי התמלא תקווה שגם הפעם המצלמה לא תפסה אותי.

אין יותר מביך מלשבת עם המשפחה כשאתה מופיע במצעד הגאווה ללא הרצון לשתף אותם בחייך.

לא הופעתי. כשסיימו לדון במצעד בחדשות שבתי לנשום.

אבא שלי העלה הערה, "מדהים עד כמה המדינה שלנו נאורה בנוגע להומואים בעוד היא כה קשה עם הדת".

הרגשתי, כמו כבר הרבה מאוד זמן, שאבי מנסה לתקשר אתי. גם אם זה ברמזים.

גם אם זה שהוא בא לפני שנתיים ושאל אותי.

אני לא רוצה לתקשר אתו.

אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד.

אני רוצה שקט.

אני רוצה שיניחו לי.

הם לא שמים לב שלאט לאט אני נעלם מהמשפחה? הרי אפילו לאכול הפסקתי בבית.

איבדתי את האמון בבנים.

אני לא רוצה למצוא עצמי שוכב אתם. זה כבר לא מעניין. זה לא מספק אותי.

עוד לא מצאתי את האחד שיתן לי ההרגשה שיש משהו מעבר,

וגם יוכיח זאת.

אני מדוכדך.

וזה לגיטימי.

זו הירידה האפלה אחרי עלייה כה חדה.

קורה לכולם.

הפסגה זו נקודה שרק יורדים ממנה.

מילא.

אני עוד צעיר, כך אומרים.

אני נאה, כך אומרים.

אני חכם, כך אומרים.

יש לי פוטנציאל.

אולי עוד יהיה משהו. מתישהו. איכשהו.

שגם יחזיק.

מעולם לא אהבתי לרוץ.

אני מניח שכיום זה שאריות נוספות מעברי, מהתבגרותי, מהעובדה ששנים הייתי ילד שמן.

ילדים שמנים לא רצים.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מנסים לרוץ.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מתנשמים, מתנשפים, מזיעים, רוטטים, רועדים, מתאמצים- ובכל זאת מגיעים אחרונים.

לא.

וויתרתי על הרעיון הכביר הזה של הריצה.

משם ללא לעשות ספורט ואפילו לראות בכך סוג של תועבה הדרך הייתה קצרה.

כיום אנשים תמיד מתפלאים כשאני פוצח בריצה ומנצח אותם. כן, אני מהיר.

אנשים מתפלאים אף יותר כשיש להרים משאות כבדים, ואני עושה זאת בלי להניד עפעף. כן, אני חזק במידה שלא רואים.

אנשים יצרו לעצמם דמות עצלה בכל הנוגע אלי. כזו שלא אוהבת/רוצה לעשות ספורט ולהתפאר בשריריה.

אותה דמות צל, אותה מחשבה, אותה תלבושת,

אני מטפח נאמנה.

לעולם יראו בי חלשלוש.

לעולם יתפלאו לחיוב מכוחי אשר יפעל בשעת הצורך.

עדיף לשמור את האמת אצלי, עדיף להשאיר זאת כגורם הפתעה.

לא.

אני לא אוהב לרוץ. אני עושה זאת לעיתים נדירות ביותר.

אני לא מבין.

אני מבולבל.

אני מסוחרר.

אם זו המחשבה שלי, אם זו האידיאולוגיה שלי,

איך לעזאזל החיים שלי רצים בכזו מהירות?

בחודשיים האחרונים חשתי זאת. אמרתי זאת. כתבתי זאת.

דבר רודף דבר רודף גבר.

לא לנח, לא לשקוט.

לרוץ. למהר. להספיק הכל.

לא היה לי זמן לעצור ולחשוב.

הכל תוך כדי תנועה. החלטות מהירות וחדות.

חלקן טובות, חלקן פחות.

אך ממשיכים קדימה, ממשיכים בריצה.

אין יותר קטעים במוחי, ישנם רק מקטעים, הבזקים.

יתכן וזה יותר מדי ומהר מידי.

לעכל?

לא הגעתי לשלב של לקלוט את כל הדברים.

אני רק רץ.

אץ.

ואני כלל לא אוהב לרוץ.

אני אוהב להיחשב איטי וחכם מאשר מהיר ונמהר.

אז מה קורה פה?