אז כך,

תכננתי לכתוב פוסט ארוך שמפרט את כל מעללי בשבוע זה.

אך הייתי עייף.

תכננתי לכתוב פוסט קצר על מעללי השבוע,

אך שכחתי.

יותר נכון להגיד שמרוב עייפות אני מעדיף לשכוח.

אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח,

כמו למשל שבטכס חלוקת תגיות (וחבל שהיה, כך לפחות הייתי יכול להתחזות לחייל רגיל, אם היו מסתכלים עלי מצד ימין אך מאחר והתגיות הן על הכותפות, זה לא משאיר הרבה אופציות מלבד "טירון") המ"מ שלי צעקה על המחלקה שלי "תהיו גאים, תזדקפו!".

כל מה שאני חשבתי לעצמי זה 'מייגאד, רק לא זה!'.

אז כן, מתברר שכשאתם בצבא הראש שלכם באמת מפרש את הכל על הצד הכחול שלו.

מלבד זאת היה לי יום מטווחים אתמול. כלומר דחסו לנו מטווחים של יומיים ליום ע"מ לחסוך זמן.

בהתחלה הרגשתי סבבה,

עד אשר שכבתי 25 מ' מהמטרה בהקצעת האיפוס.

אני פשוט הייתי אובר לחוץ. הנשק רעד לי בידיים והזעתי כמו לא יודע מה. גם לקח לי מלא זמן להתאפס על עצמי.

זה יותר בגלל העובדה שאני ימני לחלוטין, כלומר אני יודע למצמץ רק עם עין ימין ולכן אני צריך לירות שמאלי.

בהקצעות האחרות כבר שמתי פלנלית על עין שמאל, בתור רעיון כביר לרטייה. טוב, זה לא עובד משהו.

זה לא שחור, זה רק איבד לי את הריכוז יותר.

אבל אני יורה די בסדר, בהתחשב בהכל. לרוב אני מחרר למטרה את המח.

מקצה הלילה היה הכי נוראי.

גם היו לי בעיות העיניין, גם המשקפיים שלי התמלאו אדים וגם לא ראיתי את קצה הנשק שלי.

שזה אירוני לחלוטין לאור העובדה שאת המטרה ראיתי יופי.

בשכיבה קיבלתי תוצאה סבירה של 3/5 אך בעמידה עם זמנים והתקלות לא הצלחתי משהו.

אני חושב שנאי צריך לעשות בדיקת ראייה.

עוד דבר אחד שאני לא יכול לשכוח הוא שביום שני בבוקר היה לנו מסדר הנפה שזה מסדר של כל הפלוגה שבו מניפים את דגל ישראל, כאשר המחלקה שחייליה עמדו הכי יפה מקבלים את הכבוד. מהכיתה שלי נבחר אחד, הייתי אמור לחוש גאווה אך איכשהו זה לא הזיז לי ממש.

באותו מסדר, שלקח שעות בשעות הבוקר המאוחרות נשמע לפתע קול חנוק של חרחור, נפילת נשק על הרצפה. כמובן שלאור קולות אלו הסטתי את מבטי למקורן וראיתי חייל חיוור אשר מתרסק לרצפה כאשר כל גופו ישר, פשוט עמוד ומרסק את הפרצוף שלו באבן.

הוא התייבש ואבד את ההכרה. הוא פתח את הסנטר ונשברו לו שיניים.

המחזה הטראומתי הזה לא פסח עלי.

לאחר שהרימו אותו וראיתי את קילוחי הדם הנגרים ממנו לא יכולתי שלא להסתחרר לחוש בחילה וכמעט ולהתעלף בעצמי.

ניסיתי להישאר במצב סטטי אך לא הצלחתי מאחר והתנדנדתי כמו תמיד, כאשר אני רואה דם.

כשאני מנסה בכל כוחי להחזיק את עצמי לא ליפול לפתע הסמלת שלי שאלה אותי מה קרה, כשעניתי לה שאני מאוד רגיש לדם היא שלחה אותי לשבת בצד בצל.

כשנרגעתי, חזרתי לעמוד במסדר כמו כולם, והטכס המשיך כשהמ"פ צורחת על כולם.

המראות שראיתי וההרגשה המשיכו לרדוף אותי עד שלבסוף ביקשתי שוב ללכת לשבת.

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך רע.

אני שונא דם.

טוב, מספיק. אני צריך לישון ולחזור מחר לבסיס לסגירת שבת, טוללו.

בשלישי ב10 בלילה החלטתי שאני הולך לישון.

הייתי חייב, כדי שאני אהיה ערני למחרת, ביום הגיוס.

הבעיה הייתה שבויפרנד עובד עד 10 בלילה, לכן לא היינו יכולים לדבר.

שכבתי לי במיטה עם מבט מתריס לכיוון הפלאפון לפתע הוא התחיל ליילל כשהתקבלה הודעה.

בשמחה ובידיעה ש'זה חייב להיות בויפרנד' אספתי אותו לליבי ופתחתי אותה.

לא מבויפרנד.

אבל בכל זאת לא מבייש בכלל, זאת הייתה הודעה מפום פום המאחלת לי גיוס קל. חומד.

לבסוף, הצלחתי לדבר אתו. חבל רק שלא הצלחתי להירדם.

בבוקר התגלחתי ואספתי את שאר הדברים שלא הכנסתי לתיק.

ירדתי קומה ופגשתי את אחותי, היא החליטה להצטרף, להגיד שלום לכולם.

יצאנו למרכזית ובה פגשנו עוד אחד מהכיתה שמתגייס אתי.

בכניסה לבקו"ם קבעתי עם כל הכיתה, על מנת לעבור את תהליך החיול ביחד. כולם היו שם מלבד ההומו, שבחר להיות עם חברים אחרים שלו. מה שחבל כי עליו הכי הסתמכתי בנוגע לזריקות.

הדבר הראשון שאתם עוברים בבקו"ם זאת שיחה עם נציג של האגודה למען החייל. הוא נראה כסבא חביב, אבל הוא חד ואפילו יכול להיות קצת בן זונה. אבל שימשיך לחיות, אני דווקא חיבבתי אותו.

לאחר מכן מתחיל תהליך החיול עצמו, פרטי בנק, צילום לחוגר (יצאתי די בסדר), צילום שיניים, צילום גולגולת, טביעת אצבעות, אימות נתונים ואז...

הוציאו אותנו לארוחת צהרים.

ולמדו משהו, אנשים שעוד לא התגייסו. בחדר האוכל של הבקו"ם יש אוכל ממש טוב. תאכלו כאילו לא תאכלו אחרי זה 2-3 שנים, כי זה בעצם מה שיקרה.

לאחר הארוחה, הפקידה החביבה החליטה פשוט לייבש את כולנו מחוץ לבנין ולמזגן ופשוט לקרוא לאנשים לתור, על מנת למנוע לחץ בפנים. כלומר למנוע את צינון גופות הטירונים הטריים במזגן.

זה היה רע, בשבילי. זה פשוט הבדיל אותי מכולם. קראו לכל הכיתה שלי לפני ונשארתי לבד, עם כמה אנשים שמתברר שכלל לא היו הנדסאים, אלא בכלל נערי מכ"ם.

לבסוף נכנסתי פנימה, ואחרי שתי שניות באימות הנתונים שלחו אותי לעבור בדיקת מח עצם.

אהאה, דווקא אני. באתי ואמרתי שאני לא מסוגל והמשכתי הלאה. ישר לתוך בדיקת הDNA. הרגע שהכי חששתי ממנו התממש, אני מול כל המזרקים והדם, ואני לבד לגמרי.

עמדתי בתור כשאנשים סביב מקבלים זריקות, נדקרים ומדממים.

הרגשתי סחרחורת ובחילה. כשהגיע תורי התייבשתי בכיסא מול... הייתי מרגיש קצת יותר ביטחון אם זאת הייתה אחות, אבל היא בעצם סתם ילדה בגיל שלי או קטנה ממני, עם משהו דוקר שאמור לגרום לי לדמם על דף.

אמרתי לה שאני נורא רגיש בעניין דם ומחטים. היא ענתה לי שאני הודיע לה כשאני מתחיל להרגיש שאני מתעלף והיא תעביר אותי למיטה. נשמתי עמוק ואמרתי שבסדר. היא לקחה את פד האלכוהול, הניחה על האצבע שלי ובאותה השנייה אמרתי לה "טוב, עכשיו". היא העבירה אותי למיטה. הנקירה עצמה לא הייתה כל כך נוראה, במיוחד כשמתחשבים בכך שעצמתי את העיניים. אחרי שהיא הוציאה ממני מספיק דם לא יכולתי לזוז. היא אמרה לי שאני אשאר שם, והיא כבר גם תעביר לי את החיסונים בשכיבה. כאילו הייתה גם אופציה אחרת.

אני: "אז כמה זמן החדירה?"

חיילת: "6 שניות"

אני: "יותר מדי."

היא החדירה לי חיסון אחד מאחורי הזרוע השמאלית, וזה האמת לא גרם לי להרגיש ממש רע, שזה ממש טוב. אך לפני שיכולתי להרגיש אושר, היא חיסנה אותי נגד טטנוס. ישר בשריר. וזה כאב וזה דימם.

יצאתי משם כשיש לי שני חורים בזרוע וחור באצבע.

להפתעתי ולשמחתי שני אנשים מהכיתה שלי היו בחוץ, חיכו לי. וזה היה ממש טוב כי בדיוק באותה השנייה צנחתי על הרצפה ואם הם לא היו תופסים אותי היה חבל.

כשהרגשתי יותר טוב קמתי וקיבלתי את החוגר שלי עם הדיסקית. צעדנו יחדיו ככיתה מאוחדת לתוך האפסנאות.

מזלי שפר עלי וקיבלתי שק משנת 1098, גופיות ענקיות, גרביים ענקיות, מדים שגדולים עלי ובגדול, הכל גדול.

ולא היה להחליף, לכן, כעת, אני נראה שמן.

למרות שבויפרנד אמר שאני חתיך על מדים ואליו מצטרף אפילו חבר טוב שלי.

יצאנו מהבקו"ם בשעה 7 בערב ונסענו לבסיס.

שם מתברר, מזלי המשיך כמו שהיה לאורך כל היום.

הוציאו אותי מהפלוגה שהייתי אמור להיות בה. הזיזו אותי לפלוגה שאני לא מכיר בה אף אחד. מה שקצת יותר מתסכל היא העובדה שהכיתה שאני נמצא בה כרגע כבר מאוחדת ומגובשת ורק אני בצד.

כשחילקו אותנו לכיתות, התפללתי כל פעם מחדש כשראיתי מי המ"כ של אותה הכיתה. היו שם מס' מפקדים שלא נראו כמו אנשים שהיו שמחים לגלות שאחד הפקודים שלהם הומו. לשם האירוניה, היו שם מפקדות שנראו יותר גרוע מהמפקדים.

אבל הפעם, המזל שלי השתנה וקיבלתי מפקדת דווקא ממש סבבה.

אחרי שהכניסו אותנו לחדרים ביקשתי לדבר אתה בפרטיות לכן יצאנו מהמבנה והתמקמנו בדיוק בכניסה שלו, כאשר ישנה זרימה קבועה של חיילים פנימה והחוצה.

ביקשתי ממנה לזוז עוד קצת, כי רציתי שזה יהיה פרטי. זזנו קצת.

כאילו מה?

היא באמת חשבה שאם היא עושה צעד של חצי מטר ומסובבת את הראש פתאום כל העולם נעלם ורק שנינו נשארים יחד לבד?!

ביקשתי ממנה לזוז עוד, והיא עשתה הפעם מטר שלם. ראיתי בפנים שלה שהיא מתחילה קצת להתרגז אז פשוט החלטתי להפסיק לקוות לקבל באמת פרטיות ובפשוט להגיד לה, בתקווה שאף אחד אחר לא מקשיב.

אני: "הקשב המפקדת, אני רוצה להתקלח לבד כי אני אה...."

ולא הצלחתי לסיים את המשפט. וניסיתי שוב, ושוב לא הצלחתי. ואני לא יודע למה.

אבל היא לא שמה לב להלם שנכנסתי אליו, שנראה לי כמו נצח אך לה כמו שנייה, והיא אמרה שבסדר אבל שאני אחכה שנייה.

היא הלכה למ"מ.

היא השאירה אותי לעמוד שם רבע שעה כשאני מתחיל להיכנס לסרטים ומרגיש שאולי עשיתי טעות כשביקשתי את זה. היא חזרה, ואמרה שהיא בדקה מה יהיה הערב.

פשוט היה כבר רבע ל2 בלילה והיו צריכים פיתרון לכך שאני אתקלח לבד.

הפיתרון היה כזה שבבוקר קיבלתי עוד שעה להתארגן ולהתקלח. הייתי אמור להתייצב מתי שהדתיים אמורים היו לחזור מבית הכנסת, ובכך בעצם הסודיות נשמרת.

למחרת, שוב נגררנו לתוך הלילה. העמידו את כל הפלוגה כאשר הסמלת הפלוגתית (שכמובן היא גם הסמלת של המחלקה שלי, עם המזל שלי. והיא כלבה שאפילו לוציפר היה זורק מהגיהנום) מסבירה מה הנוהל בזמן שרפה. מתישהו, היא אמרה שאם המים לא עוזרים אז שנשתמש במטאטא אש. על בני אדם.

זה הרי ברור מאליו, לא?

הבנאדם נשרף, אז בטח הכוויות לא מספיקות, בואו גם נחבוט בו!

ככל שנכנסנו ללילה כך הייתי בטוח שהמפקדת שכחה אותי,

עד שהיא הפתיעה אותי ואמרה לי מה הפתרון להלילה. בכיבוי האורות אני הולך להתקלח ובבוקר יש לי עוד 20 ד' התארגנות.

משום מה, ואני די בטוח שזה בגלל המפקדת שלי, לא הייתה לי שמירה בלילה. אני לא מתלונן.

בבוקר, עשינו שגרות.

ניקנו וקרצפנו את הכול.

פתאום שמתי לב שכל המפקדים, גם אלו שלא של,י לא קשורים אלי ובכלל לא במחלקה שלי, יודעים מה השם שלי כאשר הם לא יודעים את השם של הפקודים שלהם.

איזה יופי, האושר.

להיות הומו זה כמו להיות סלב.