לא הערכתי נכון.

הנתונים עמדו מולי. ניתחתי, חקרתי והסקתי מסקנות. בטיפשותי הילדותית בחרתי שלהתעלם מן התוצאות הניצבות מולי יהיה הדבר הנכון לעשות.

כילד קטן ומאוהב לא רציתי להאמין, סובבתי את ראשי לצד השני והמשכתי הלאה כאילו הדבר אינו קיים.

ובכן, זה קיים.

הזמן עשה את שלו. התקופה.

7 חודשים שהבחור כמעט ולא רואה אותי, כשאני לא יכול להיות זמין, שאין לנו את כל הזמן שבעולם לדבר על הכל,

מרחיק. פוגע.

מערכת היחסים שלי מנופצת.

בעיקר בגלל שאני תקוע.

הייתי תקוע.

באותה בועה שהזמן לא זז בה.

הבועה של הצבא, של קורס הקצינים.

כששבתי מן העולם הזה וחזרתי אל האזרחות, פעמיים בחודש לערך,

תמיד התייחסתי לכך כאילו לפני שנייה הייתי שם. לא ייחסתי השפעות לזמן שחלף, למרות שזה היה שבועות.

חייתי ביקום מקביל שהזמן בו אינו זז ואלו הוא, בחיר לבי, רץ בעולם משלו. עולם שרוב הזמן לא נכחתי בו בגלל המגבלות.

לא הייתי אתו בסיום תקופה חשובה של חייו ובפתיחת תקופה אחרת, חדשה.

לאחר אתמול, אני מרגיש שאנו מנותקים יותר ממה ששיערתי בחלומותיי הגרועים ביותר.

הוא יותר מלא מרוצה ממני.

אנו כבר לא רואים את הכול באותה הזוית, לכל אחד יש השקפה שונה על הכול והצרה היא שאנו לא משתפים אחד את השני ובכך רק זורעים בלבנו הרס וחורבן על היחסים שלנו. כל אחד מתחפר במחשבותיו וחושב שהאחר טועה, שאינו פועל כשורה.

זה מעציב אותי. אין דרך אחרת לתאר את ההרגשה הזו.

יגון עמוק שמשפיע עלי.

אני לא מתכוון לוותר על זה, אני לא אתן לזה לגווע.

אני יודע שזה כמעט כמו להתחיל מחדש. לאחות את כל הקרעים.

הבעיה שאין לו זמן אלי.

אין לו זמן בשבילנו.

אין לי את הזמן לנסות ולאחות.

ההזדמנות נוטפת לי מבין הידיים.

בקרוב, אם לא אטפל בכך, זה יהפוך לשגרה.

אפורה ודיכאונית שסופה מוות לאהבה.

הו, ישמרני סנטה,

איך קרה שממחשבות וכוונות כל כך טהורות של קורס הקצינים ניצתו תוצאות כה הרסניות?

סדומאי, אנוכי. נפש אסורה המהלכת על פני פלנטה זו.

לסגור מאחורינו את הדלת ולהתפלא איך השנייה הזו הופכת לנצח.

עם הישמע נקישת הבריח,

להתנפל עליך, עוד לפני שאתה מספיק להסתובב בשלמות מולי.

לנשק אותך ולעצום את עיני.

עם המגע להפליג אל על ולהרגיש את השמש המלטפת את פני באחו ססגוני כשרוח קלה מבדרת את ריחך סביבי כמערבולת.

להתנתק ממגע פיך ואותו דמיון אשר חש כה מוחשי.

לפקוח את עיני ולראות את שלך נעוצות בשלי. חומות, אך יחד עם זאת בעלות גוון ייחודי, כזה שהופך אותן לדבר היפה ביותר עלי אדמות. אני משתקף בהן, קלושות. כשמתרכזים אפשר לצפות לתוכך, לראות את הכול. רגשותיך הבולטים ביותר. ורגשה אחת ספציפית שקשה לפספסה, אושר.

להרגיש את דחיפתך הקלה בי כשאתה מנחה אותי בצעידה לאחור.

היתקלות ונפילה למיטה, כשאתה מצחקק ואני מלא ציפייה.

שוב נשיקה, שוב חלימה. התגופפות.

לשכב עליך, על החזה. לשמוע את הלמות לבך ולהרגיש בעלייה וירידת החזה.

לעצום חזק את עיני ולפקוח.

לצפות מבעד לזגוגית האוטובוס ולהיזכר באותם הזמנים.

לשמוע מוזיקה רועשת ולא להקשיב לה. להיות אטום לה. כרקע שלא באמת קיים, שלא חודר מבעד לאוזניי.

לשבת שם כשאני מרגיש את הרטט מהמירס. להוציא אותו ותוך כדי לראות את דרגות הקצונה.

ברזלים.

ברזלים שאני לא רגיל אליהם. שייקח לי זמן להתרגל אליהם.

לנתק את השיחה ולשוב ולבהות, לחלום.

עליו.

עלינו.

על אז.

ישיבה קשוחה, מבט חלול, מוזיקה ריקנית.

לשוב לעבר.

אני אוהב אותו,

לא ארשה שהדברים יתקררו עד כדי קפיאה.

אני לא שם לב אליהן.

אני חושב שזה מצוין. ככה אני אמשיך לתפקד כרגיל כשאני לא תופס מעצמי כאילו אני איזה סופרמן.

אחרי הכל,

דרגות הקצונה שלי, מרהיבות ככל שיהיו, לא הופכות אותי למישהו שהוא אינו זוטר.

גורל המערכה אינו תלוי בי.

בטקס, כשקצין החיל הראשי שלי סקר אותנו, בוגרי קורס הקצינים החדשים שלו,

הוא עצר מולי ושאל אם אני מתרגש.

בפירוש עניתי שלא.

כלומר,

מה, זה חדש למישהו?

כבר 12 חודשים אני יודע שאני הולך לקבל דרגות קצונה ואני עובד על זה  7 חודשים.

אז מה, אני אמור להיות מופתע? לא. מתרגש? גם לא.

קדימה לעבודה.

לצאלים ברבאק.