שהם לא נופלים עלי משמיים?

אני רציני.

אני אולי לא איזה פסל של דויד המלך, (אבל אין לי בעיה עם זה כי איכשהו זה גם אומר שמיכלאנג'לו, כפרה עליו, נגע, ליטף ובעיקרון חילל את כל תומתי האלמותית ולכו תדעו מה הוא עשה אתו בלילות כשהוא חש לבד והיה לו קר),

אבל גם לא הצעקה של מונק.

אני חביב,מדי פעם.

אני מצחיק, רוב הזמן,

אני ציני, למעט הפעמים המעטות שאיכשהו לא,

אני חסר טאקט, אבל באלגנטיות מרהיבה,

ואל נא נשכח שאני גם קצין.

סגן, כבר לא נראה צעיר משהו.

אני מהאנשים האלה שאלא אם כן אתה ממש בור שלא מבין אותי, אז פשוט אוהבים אותי.

כולם.

או שפשוט מנענעים את הראש מצד לצד כשמבינים שאין לי תקנה והאופציה לשנות אותי לא קיימת. כמו עם המג"ד שלי. הוא פשוט זורם אתי.

ובאמת שאני משקיע במערכות יחסים.

אז...

מה?

איפה כולם?

אני יודע שיש הומואים בעולם,

אני רואה אותם כל הזמן.

ואם פעם היה אפשר לשמר חיל אחד בשביל ההומואים,

אז פתאום הם בכל מקום.

שלישות, מ"צ, רפואה, מודיעין, ואפילו החיל שלי.

ואם כבר מדברים על החיל שלי אז זה מזכיר לי שהשבוע חייל שלי הזמין אותי לסושי.

שזה חביב ונחמד אבל איפשהו הוא פספס את הפואנטה שאני המפקד שלו (הסקסי משהו, אבל בכל זאת) ולא החברה הכי טובה שלו.

שאני די בטוח זה מה שהוא חושב לעצמו. או לכל הפחות, כך נח לי לחשוב.

כי נגיד אם הוא נדלק עלי, זה לא מלבב משהו. במיוחד לאור העובדה שהוא יותר מדי הומו.

אז תגידו,

יש לכם מישהו להכיר לי?

כי באמת שאחרי חצי שנה אני מתגעגע לכל הרעיון של להיות יחד מחובק עם משהו.

וכשאני אומר זאת בזמנים הללו יש להעריך זאת לאין שיעור,

הרי זה העלאת קורבן אולטימטיבית, חבוק.

החום הזה...

ואם כבר הגעתי לחום שחולף בארצנו,

אני לא יכול שלא לתהות האם היה חכם לפני שנים להחליט על "כור היתוך" ולא נגיד על "הקפאה סבירה".

קיבלתי אחד נוסף.

שזה ריגש אותי כקליפת השום.

קצין הוא קצין ולא משנה מה הדרגה שלו. לכל הפחות, כל עוד הוא נחשב זוטר.

לפני טקס ההענקה הסמג"ד שאל אותי אם מישהו מהמשפחה שלי מגיע.

הסתכלתי עליו במבט מוזר.

'הם בכלל לא יודעים שאני מקבל דרגה' חשבתי לעצמי.

מה זה בכלל משנה?

זה לא שזה יזניק לי את המשכורת למשהו שאני אוכל לחיות ממנו.

זה לא שזה יוצא אותי מהתפקיד שלי, מהחיל שלי.

וזה לא שאני קצין לא טוב, אני ממש טוב. וזו הבעיה.

כי אני מפקד מעולה.

ואני עולה על הציפיות ומעבר לכך, כי אני מגדיל ראש ותמיד מנחיתים עלי דברים בשביל למדוד את חוסני,

ותמיד ידי יוצאת על העליונה.

אבל אני שונא את. את התפקיד שלי. המקצועי. כי אני לא מתחבר לכך כל כך. אני שונא את השיגרה של התפקיד שלי.

לעיתים קרובות מדי אני מרגיש כפקידה,

וזה לא יאה לי.

זה מתסכל אותי בסך הכל,

לבזבז הקצאה של קצין על להיות פקיד.

נו באמת,

אין משהו יותר חשוב לעשות אתי?

אני חושש שעשיתי טעות.

אמרתי, כדרך אגב, לאחד הפקודים שלי שאם הוא צריך, אני תמיד שם בשבילו והוא תמיד יכול לבוא ולדבר אתי.

השבוע, נפל לי האסימון שהוא באמת לקח את ההצעה הזו בחיבה.

הוא אחד הפקודים האהובים עלי, במיוחד לאור הסיבה שהוא חתיכת דיווה. כאילו, באמת. הוא גם סיפר לי באחת השמירות שלו שהצלצול שלו היה Diva של Beyoncé.

וכן, העברתי אתו מס' שמירות. הוא פשוט פוחד מלשמור לבד בחושך.

לא שאם הוא שומר עם מישהו נוסף יש לי נחת.

שמירה אחת חיילת שלי התקשרה אלי בפאניקה ואמרה שיש אנשים בבונקר. שאלתי אותה למה היא לא עולה בקשר מול הקצין תורן, ובמקום זאת היא מתקשרת אלי.

כתגובה קיבלתי מתקפת יבבות וצרחות. גלגלתי את עיניי וביקשתי ממנה להעביר לי את החייל ההומו שלי, ששומר איתה. לפני שהספקתי לפצות את פי ולבקש ממנו להרגיע אותה,

הוא דפק לי צרחת פאניקה שקרעה את עור התוף שלי.

ממש רעיון כביר, לשים את שתי הדיוות האלו יחד.

בסופו של דבר, אחרי הקפצה, ריצה, וסריקת המתחם, התברר שמה שהיא חשבה שזה בנאדם, זה בעצם עיתון. והקולות שהיא שמעה זה היה בעצם מכשיר קשר. אתם יודעים, מכשיר כזה שאמור לעשות קולות מדי פעם כשמדברים דרכו.

כשפניתי לחייל שלי הוא הסמיק ואמר לי שאני לא יודע איזו מלחיצה החיילת שלי.

אני מניח שהאסימון נפל לי כשהבנתי שכל יום הוא בא לדבר אתי שעה פלוס מינוס. החמוד הזה חושב שאני החברה הכי טובה שלו או משהו כזה. שזה חביב ונחמד אבל שינוח.

לקראת סוף השבוע, יצאנו הקצינים והנגדים לטיול.

בעיקרון זה היה אמור להיות טיול נגדי הגדוד, אבל מאחר והמ"פ שלי עוברת לתפקיד חדש היא החליטה להוסיף גם את הקצינים ולהפוך את זה גם לטיול פרידה.

ואם לשנייה אני אהיה רציני, אני לא יודע מי לוקח את זה יותר קשה. אנחנו, הקצינים, או היא, המ"פ. כי היא אחת הקצינות הכי טובות שהיו לצה"ל. היא המפקדת הכי אהובה שאי פעם הכרתי.

כשעמדתי ככולם בערב, בנאום הפרידה שלה, כמעט ופרצתי בבכי, כי היא בכתה. זה פשוט עצוב.

בהתחלה, כשאמרו שזה טיולים נגדים קצינים והנגדים אחראים עליו, ידעתי שאין לי מה לחפש יותר מדי מסלולים. הכנתי את עצמי נפשית למשהו קליל ונחמד, אבל מעולם לא שיערתי שבסוף יקרה מה שקרה.

ברביעי בבוקר יצאנו באיחור קל מהבסיס ועפו לצפון. אף אחד לא באמת היה סגור על מה התוכנית. הגענו למפעל של תנובה בעפולה וערכו לנו סיור. משעמם כמעט כמו עבודת הספרא וסייפא שלי בבה"ד 1.

לא הבנתי מה הקשר בין זה, לבין הנגדים, עד אשר המדריכה אמרה משהו כמו "טעימות".

והאמת, לא היה משהו מלבב במיוחד. אבל נו, אוכל וזה. למה שאני אגיד "לא"? למרות שאם היו שואלים אותי, הייתי מעדיף לאכול את הפרה שנותנת את החלב.

בסיום הסיור נסענו ועלינו להר תבור. וזה היה יכול להיות נהדר,

אלמלא דווקא הרכב שאני הייתי בו התחמם יתר על המידה ובשל כך נאלצנו לעמוד בשמש ולחכות שהוא יתקרר, בזמן שכל השאר אוכלים להנאתם וצופים בנוף.

כשהגעתי למעלה שכנעתי את הקצינים לבוא אתי אל תוך הכנסייה. מעל הכניסה ישנו לוח אבן אשר חרוט עליו קטע בלטינית.

קראתי ממה שהספקתי בזמן ההליכה ונכנסתי פנימה.

בשוק פנה אלי קצין הלוגיסטיקה ושאל אותי מה אמרתי לפני שנכנסתי. לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שהובהר לי שהוא חושב שאמרתי משהו בשביל להיכנס לכנסייה.

משם ירדנו לאחד מחופי הכנרת והתמקמנו.

כשחשתי צמא התחלתי לפתוח את הצידניות ע"מ למצוא משהו לשתות. ובכן, מצאתי שתייה. הרבה ממנה. בכמויות מסחריות.

אז הבנתי מה המוטיב של טיול נגדים. להיות שמן ושיכור.

ושלא תבינו לא נכון, אני מכיר כמויות אלכוהול. כמוכם כמוני, גם אני העברתי לילות על חוף הים עם חבורת רוסים, אבל זה אפילו לא מתקרב למה שהלך שם.

ככל שהשמש שקעה, כך זרם האלכוהול. ואני בכלל לא אוהב אותו.

כשישבנו לארוחת הערב האדירה שהנגדים שלי הכינו (והם הכינו את הבשר במצוינות. לא שאני דורש מהם פחות מכך) ראיתי שלשמאלי יש מקום פנוי.

אני: "המג"ד! בוא, שמרתי לך מקום לידי!"

המג"ד: "דאם דאם.... נפתחנו אה? מה אתה עושה בשבת?"

אני: "לא יודע, אני אמצא משהו. אני בבית."

המג"ד: "אתה בטוח?"

אני: "כן, סגרתי עכשיו."

המג"ד: "תחשוב שנית".

כשהסכלתי על המטה היה להם מבט של שוק. מה? עשיתי משהו לא נכון? אני? חסר טאקט? אני?!

לפחות לא שברתי את תומתי.

למחרת היינו אמורים לצאת לטייל ביקב, מה שאומר שהיינו מקבלים טעימות, של אלכוהול. אבל כשהשמש הייתה בערך במרכז השמיים הנגדים השמיעו כל גניחה והחליטו שאמרח וגם ככה לא חסרה לנו שתייה, אין טעם שנזוז המחוף וכל המשכנו להירקב בתוך אלכוהול, אוכל, שיזוף וכנרת.

נהנתי. יותר ממה שציפיתי.

רק חבל שנשרפתי והשתזפתי כתגובה לשמש.

מתברר שאני ממש לבנבן מתחת לבגדים.