השמש קופחת מעלינו, אין אף ענן,

אף תנודת עלים מהעצים הדלים אשר בקושי מתנוססים מעלינו.

לכל עבר אשר עיני חגות הן נתקלות במדים. חיילים, חיילות, נגדים, קצינים.

הכומתות האדומות שולטות. נחות הן על הראשים, שרוולים מופשלים מטה.

האוויר מלא בחשמל סטטי. אף אחד לא באמת יודע איך להתנהג, איך להגיב.

אם זה במקום לצחוק קצת, להחליק כיף לחבר שלא ראית הרבה זמן.

הזמן נע ונד, ואני מרגיש איך טיפות מתחילות לנזול במשעולי מצחי,

ואיני מעיז להזיז את ידי למחותן.

אני, כמו הרוב, נלחם בעצמי. משתדל לעמוד איתן.

והנה הגיעה השעה.

קול עלה מעל שאון הדממה, "שמאל, ימין שמאל!", הרס"ר הפציע בראש תורי חיילים זקופי קומה כשנשקם מוצג בידם.

נשמתי נעתקה כשלפתע הפציעה זעקת קינה כה רמה אשר הרעידה את רגלי.

ברכיי כמעט ופקו כשהתהלוכה המצמררת המשיכה את צעדה, כי לאחר תורי הלוחמים הובל ע"י 6 נגדים ארון קבורה העטוף בדגל ישראל, ואחריהם בליל אנשים שיגונם הפך לחזותם.

צמרמורת רדפה צמרמורת שרדפה צמרמורת.

החזקתי את משענת הכיסא שהיה לפני. אצבעותי איבדו מצבען, וכאילו עם קול זעקה נוספת הדיקותן רק גברה.

בתפילות, ב'קדיש',

לא הרגשתי את רגליי. חשתי כאדם חצוי. עומד כמטר מעל האדמה אבל לא מבין למה, ואיך.

נעתי ונדתי כזלזל ברוח שלא הייתה.

קפאתי מקור כשצעקות הקינה של האם חדרו לכל רבדי.

ככל שהזמן חלף, עם כל הספד, חשתי כאילו עוד איבד מגופי מאבד את עצמו עד אשר הרגשתי רק את עיני.

צורבות.

ואת אפי.

נלחם בעצמו.

חניקה עצמית.

המשכתי להתנודד כשאני מזיז את אצבעות ידיי ע"מ לוודא שאכן אני מחזיק במשהו מהפחד שיבוא הרגע וההרגשה המוזרה הזו של ריחוף תפוג.

שאגלה לפתע שבאמת אני לא עומד ורגלי אינן קיימות.

והקינה, הזעקות,

זה היה הקול הנורא מכל.

הטקס היה רשמי, מכובד, עם מטחי כבוד לנפטר.

ובכל זאת,

זה לא היה אותו הדבר, כשאר הטקסים. הוא לא הובל ע"י מוזיקה אלא רק על ידי קולות הבכי.

הוא היה קרוב. הוא היה על אדם שעד לפני זמן קצר נשם, חי ולחם למען המדינה.

לא עוד טקס המתקיים על נפטרים אשר אינך מכיר.

זה היה אישי.

ההלוויה הצבאית הראשונה שלי.

כולי תקווה שזו תהיה גם האחרונה.

למח"ט שלי יש נטייה להתאים את העולם הסובב אותו אליו.

מאחר והעולם שהוא נמצא הינו הצבא, והוא אל"מ, לרוב הוא מצליח בזאת.

הכל פועל לפי צו רצונו, ולעיתים לא כל כך נדירות זה נראה לי כמעין גחמה מטופשת הבאה לשרת אך ורק אותו.

הייתה אמורה להיות ישיבת מטה בצהרי היום במפקדה. טוב ויפה, כולם מאושרים ושמחי לבב.

עד שהלו"ז של המח"ט השתנה, והוא החליט שיש לשנות גם את הלו"ז שלנו.

הישיבה נדחתה לערב. יותר נכון ל20:00.

והמיקום שונה. במקום במפקדה יש להגיע לאחד מבסיסי הקצה שלנו,

למתקן אדם.

נ-ה-ד-ר.

כי פשוט יש לי רכב ואני יכול לנוע בחופשיות בין בסיסנו בארץ ולסיים ישיבות בשעות לא שעות כאשר אני מבצע בפועל יומיות.

שאם אני לא טועה, יום העבודה מסתיים ב17:30. אבל למח"ט לא אכפת.

כקצין טוב תפסתי טרמפ עם קצין האג"ם.

בשעה המיועדת התכנס המטה בחדר הדיונים ואחרנו נכנס המח"ט.

כולנו ידענו שזו הולכת להיות ישיבה ארוכה וכולנו התפללנו שהוא לא יחפור.

זה לא קרה.

לאחר כ15 ד' המח"ט עצר, אמר שהוא מצטער,

אבל עוד 10 ד' יגיע נספח צה"ל באחת הארצות והם צריכים לדבר על משהו ולכן הישיבה תופסק ותחודש לאחר מכן.

ואכן קרה הדבר שכלל המטה גורש החוצה לשעה שלמה של ישיבה על הברזלים.

בתחילה חשבתי שרק אני חושב כך,

אבל לאחר פתיחת האוזניים והסתכלות סביבי הבנתי שכולם מרגישים כך.

כולם מרגישים בזלזול, בטפשות ובחוסר אכפתיות של המח"ט.

ואם רס"נים מרגישים כך, למה שאני לא ארגיש?

כל שנותר לנו לעשות זה לצחוק על כך ולהטיל מטבע על שעת הסיום המשוערת של ישיבתנו.

מאחר ומשרדנו לא נמצאו בבסיס ששהינו בו החלטנו להתבצר בשק"ם.

היינו שם לבד והדבר נראה לי מוזר מאחר והבסיס הוא אחד המקומות העמוס חיילים.

ואז ראיתי אותם.

ראשי טירונים וקורסיסטים מבצבצים מבעד לכניסה וחזרה החוצה.

מתברר ששהותנו ונוכחות הרס"נים גרמה להם יראה ולכן הם לא נכנסו פנימה.

מצחיק,

במקצת.

לבסוף, הישיבה הסתיימה והגעתי לדירת קצינת הרפואה החטיבתית ב01:30 בלילה בת"א, וזאת מאחר ולא הייתה לי דרך להגיע לבית או לבסיס.

הגחמות האלו יהרגו אותי בסוף.

אני יכול למנות על יד אחת את מס' האנשים אשר מכירים אותי מספיק שנים בשביל להבין אותי.

גם אם הם לא מסכימים אתי ועם גישתי.

לפני שנים מס', לכל הפחות 3 שנים,

קבעתי עם עצמי שיבוא היום ובו לא אחוש נזקק למשפחתי.

אקום ואלך, ולא אסתכל לאחור.

הם תזכורת מתמדת להרס חיי.

הרס שבנה אותי,

אבל בכל זאת,

לא אסלח להם רק כי הזמן נע ונד.

יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי.

אני יודע שזה מנותק מהנורמה, מהגישה של הרבה אנשים,

אבל בשבילי זה כמו גישתי לשואה.

לנו אין את הזכות לסלוח, ולהם אין את הזכות לבקש סליחה.

אתמול בלילה בן דודי התקשר אלי ושאל אותי מה המצב שלי אמי.

לא ידעתי על מה הוא מדבר.

אני מצמצם את הקשר שלי עם הורי עד כמה שניתן, וכשאני בצבא אני כלל לא מדבר אתם.

לעולם לא קרה שהרמתי להם טלפון.

ולא כי השנאה יוקדת בי,

אלא יותר כי זה הפך לנורמה אצלי. משהו שאני עושה בלי לשים לב.

התקשרתי לאחותי ושמעתי לפי קולה שהיא עצבנית. היא לא הייתה בבית והיא לא יודעת.

היא ידעה, אבל כנראה לא ברמה מספקת.

ואני מכיר אותה, היא אדישה וההתרגזות הזו הצביעה על משהו.

התקשרתי לאחות אחרת והיא אמרה לי שאמי עברה התקף לב ושכעת היא בבית החולים.

כמו אתמול, ולאורך כל היום היום,

זה לא מזיז לי.

שתהיה חזקה. לא מתים מהתקפי לב ולכן אין מה להתרגש.

הדבר היחידי שעובדה זו שינתה היא היציאה המוקדמת שלי הביתה.

אבל אפילו זאת לא עשיתי במהירות אלא יצאתי רק לקראת הצהרים מהבסיס.

היו לי דברים חשובים יותר לעשות.

ממש לא עניין של חיים ומוות, ואפילו מצאתי לעצמי זמן לקרוא קצת בספר שלי.

עדין לא ראיתי אותה.

והאמת, ממש לא אכפת לי.

העדפתי לישון מאשר לנסוע לבי"ח.

הדבר קצת מציק לי מאחר ואני יודע שזה לא נורמלי. בן אדם אמור להיות אכפתי כלפי אמו.

נראה לי.

בסרטים ובספרים זה כך.

חבר שלי אמר שעם סבא שלי ז"ל כן התרגשתי ולכן יכול להיות שפשוט לוקח לזה זמן לשקוע.

אבל לא.

פשוט באמת לא אכפת.

זה לא מזיז לי כלל.

מעניינת אותי החשיבה של שאר האנושות על כך,

הרי,

בנושא זה לפחות,

אני יודע שאני חריג.