פעם שלישית שאני מתחיל לכתוב את הפוסט.

אולי הפעם לא אמחק.

חודש וחצי של אי וודאות.

חודש וחצי של טלטולים.

חודש וחצי של ריקנות.

חודש וחצי של טפטופי זלזולים לאוזניי.

תמו.

נשמתי עמוק והחלטתי.

החלטתה נוקשה, החלטה קשה. החלטה שמשנה את הכל.

את כל מה שחשבתי, את כל מה שתכננתי, את כל מה שבניתי.

החלטתי להשתחרר.

אף על פי שבניתי את חיי כך שלכל הפחות אהיה בקבע שנתיים.

לצאת לבחוץ, כשאין לי מה לחפש שם.

מעולם לא אהבתי לרבוץ בבוץ, במיוחד שלא נעים לשום מקום.

לכן עדיף תמיד לנוע. למרות שיתכן שבהתחלה רק אשקע קצת יותר.

אני אוהב קירות. עם קירות תמיד ידעתי להתמודד. תמיד ידעתי לרסקם.

אז אני לא מתקדם, אני לא הולך לשום מקום ואני לא מאושר.

אשתחרר.

הגעתי למשרד קצין הסגל שלי לאחר שדיברתי אתו.

הוא היה נעול.

עליתי קומה לחדר הדיונים וציפיתי בהענקת דרגות שהוזמנתי אליה אך שכחתי ממנה בשל הסערות המנשבות בי.

לקראת הסיום קיבלתי טלפון.

נכנסתי לשוק.

כשכולם התפזרו ירדתי יחדיו עם קצין הסגל למשרדו והוא הגיש לי טופס קיצור שירות.

הסתכלתי עליו וקראתי את ההשלכות הלא כתובות עליו.

אולי יאשרו לי. אולי יאשרו לי להשתחרר. להפר חוזה, להחזיר כספים. אלפים. עשרות אלפים. והייתי מוכן לכך.

למצוא את עצמי בלי כלום.

לקחתי עוד נשימה.

"לא, אני... אני לא צריך את זה. אני צריך טופס הארכת שירות".

כל מה שהייתי צריך לעשות זה לחכות רק עוד 5 דקות.

בירכו אותי בשיחה. התקבלתי לתפקיד שהתראיינתי אליו.

נבחרתי על פני 7 אנשים אחרים.

אני נשאר בצבא. לפחות לעוד שנה וחצי.

מה ש- 5 דקות יכולות לעשות.

ריח הכלור נישא באויר,

קרני השמש נשברות מאדוות גלים בבריכה ומסנוורות את הקיר ממול,

קול צחוק ילדים מתגלגל נשמע עם קול טפטופי רגליים מהירים,

רסיסי מים מתנגשים בי,

מורגשים לאורך זרועי החשופה וגורמים לצמרמורת.

נוטף הוא.

עם חיוך מקסים. חיוך קבוע. חיוך שומר סוד.

חיוך מתוק.

חיוך ממזרי?

חיוך יהירות,

חיוך מתבייש,

חיוך מתרגש,

חיוך המסתיר פחד?

חיוך.

טיפה זולגת מראשו, לאורך מצחו, עוברת לצד גבתו ויורדת אל עבר לחיו.

טיפת רטיבות.

כל מה שנותר זה לתהות.

זיעה בשל החום היוקד?

מי בריכה לאחר יציאה ממנה?

מי מקלחת לאחר שטיפת הכלור מהגוף?

קשה לדעת.

שקופה היא ללא ייחוד.

מבלבלת.

כך התקופה העוברת עלי.

לא קשורה לבנים.

אין לי פנאי לבנים.

לא, סליחה. אני לא מתעסק עם בנים.

כן מתעסק. לא מתרכז. מפוזר מידי.

אני מעוער, מהוהר, מבולבל, לא סגור, לא יודע, לא מרגיש, לא מבין, לא מחכים,

לא מפנים, לא מנתח, לא מסיק, לא עובד. פשוט לא.

מה טוב, ומה רע.

במה להשקיע, ובמה לא.

סדרי עדיפויות, החלטות הרות גורל, החלטות פשוטות, כל דילמה, כל תהיה, כל שאלה,

נותרת ללא מענה ראוי.

העתיד. הוא לא הגיע וכבר רודף אותי.

צבא, לא צבא.

אם כן אז מה לעשות, איזה תפקיד, באילו תנאים ועד מתי להמשיך בשירות. לתכנן קריירה או רק לטווח הקצר?

בחוץ מחכה עולם שלם, אול כדאי שאנסה אותו במקום לתהות על קנקנו, אתנסה במקום לעמוד בצד סמוק מבושה נוכח הזלזול בי והנוקשות הצבאית בחוסר היכולת בעצמאות.

לאבד את הביטחון הזה שנקרא צבא.

לקפוץ למים?

הרי אני יודע לשחות. אני יודע לשחות? מזמן לא שחיתי.

לא שוכחים לשחות, נכון?

אבל בעצם, מעולם לא הייתי אזרח. לא אחד אמיתי. לא כשיר.

לא חסר יכולות.

והצבא, על כל תפארתו והדרו רק גורם לי להרגיש כדבר הכי חסר משמעות ויכולות לעשות משהו.

הכל מבלבל, ודבר לא תורם, הכל מאתגר, הכל מקשה, הכל לא מסתדר.

ושוב בלבול, לאחר שהחלטתי מה אני רוצה, כי העולם דינמי ודבר כבר לא רלוונטי.

עירבוביה.

ואף ילד לא ניצח במשחק וגירש את המכשפה.