אורות הדרכים משתקפים על זגוגית האוטובוס ונעים במהירות הנסיעה.
אני יושב וצופה במבט חלול בנוף ומתרגל לריקוד האורות הקבוע בעיני.
חושב. משתקע. מפנים. מתעמק ושותק.
זה מה שקורה לי בנסיעות. אני משתתק וחושב. רק חושב. עם מוזיקה, בלעדיה
אני חסר מנוחה. לרוב היא זו שקובעת לאן מחשבותיי ינועו.
ובכן, הפעם זה אסף אבידן.
מבעד למעטה שאני מנסה לעטות על עצמי. מעבר למציאות המלאה רבדים. עמוק יותר
מהסיבוכים שלי ועם זאת רדוד יותר מחוסר הביטחון העצמי שלי, עם ריקודי השקרים
העצמאיים ועם העמדות שאני כן מה שאני, אני מנסה לחקור.
לרדת לשורש העניין. להבין את עצמי. ביטחון עצמי שנבנה עם השנים, חוסר
ביטחון עצמי שצרוב בעצמות, משחקים, פיתויים, אני מנסה להסתכל על עצמי דרך זכוכית
החלון של האוטובוס ורואה רק שיקוף חלקי אשר משתנה עם התקרבות האור ומתחזק בריחוקו.
מהירות הנסיעה מתעתעת גם במראה זה.
לעצור, לחשוב. לראות את העובדות. להסתיר, לסלף, לאמור חצאי אמת ולשתוק
עם השקרים. מסכות על גבי מסכות. מראי מתעתע. גם את עצמי.
לא להבדיל בין האופי לבין היופי ולאמור את מה שאני אומר לאחרים, כי
המראה הוא בעיני המתבונן- כאומנות. להאמין ולחזק עצמי באומנות השנינות, משחקי
הלשון. משיכה המתבססת על אינטלקטואל ולא על ניצחון היופי.
ובכל זאת, אפילו אני מודה באמת מוחלטת שאני לא מכוער. אני בסדר. ואולי
אני מעבר?
ואולי אני יותר?
אך יתכן וזה הערבול, הבלבול, האחידות המלבבת של מוחי עם מראי. כי
השניים יוצרים דבר מופלא שנקרא "אני".
אני מרגיש כדוריאן גריי כשאני סורק את התוצאות. דוריאן גריי מבובלבל.
האמת היא, וזו האמת הבסיסית ביותר, עובדות קיימות שאיני יכול לחמוק
מהן, היא שאני...
אני שובר לבבות. לא כי אני רוצה. כי התפקיד של שובר לבבות נוראי הוא. אבל
אני כזה. מבלי לשים לב. לא כי איני חושב שצריך אלא בתמימות מטופשת של חוסר עניין
חולף. האדם הזה לא מעניין אותי יותר.
אני מקסים אותו, ועוד עשרות אחרים. ואני חולף ועובר וממשיך הלאה מבלי
באמת לחשוב עליו ועל מה שאני עושה. ופתאום צצים אנשים מהעבר. כאלה שזנחו אותי או
אני אותם. ונותנים את התחושה שהם רוצים לחזור. רומזים, מנסים. גורמים לי לחשוב
שהצלחתי להשאיר בהם חותם חיובי. ויש את אלו שאני יודע בוודאות שעשיתי זאת להם אך
הם לא לי ולכן אני לא מעוניין. פשוט המשכתי הלאה למצוא את מה שאני רוצה.
אני נוראי.
זה צף ועלה כי נפגשתי עם מישהו. קטן ממני. בהרבה שנים. הרבה מעבר לרף
שקבעתי לעצמי.
הוא בצבא, אך זה לא מנחם כשיוצאים מנקודת ההנחה שאני כבר 5 שנים שם.
הדייט הראשון, הוא אסף אותי. והתעקש לפתוח לי את הדלת. בנסיעה ראיתי
כי הוא רועד, מתרגש, לחוץ במקצת. 'לעמוד בציפיות שלי'. וכששפתינו התמזגו הרגשתי
זאת במלוא התחושה.
רכות אינסופית המתובלת בתמימות, טוהרה שעוד לא עברה יותר מידי. לא.
הוא לא מטעה, הוא לא משחק, הוא לא צעד מסעות שלמים בדרכים אלו. הוא כמוני בגילו.
מכיר, אך לא יותר מידי.
זה מרתיע. זה גורם לבטני להתהפך. זה מעביר בי צמרמורת וחשבון נפש. אני
צעדתי. אני ראיתי, חוויתי.
כמובן שיש את אלו אשר ראו יותר, כמובן שיש כאלו אשר אני מתגמד לידם.
אבל לא לידו. לידו אני מרגיש מטונף.
הוא קסום. הוא מבין את הציניות שלי, את ההתבטאויות שלי, את הרשעות
המוזרה הנוצרת מהערות כאלו ואחרות אשר לא רבים מתחברים אליה.
הוא כאחרים טבע בעיני ונשבה בקסמן.
אני עומד מולו נמשך בכוחות שאיני יכול לתאר ונקרע מבפנים, כי בזגוגיות
החנויות אני נראה כתמונתו של דוריאן גריי ואילו הוא, הוא שה התמימות והרכות עם מבט
נוצץ הלא מש מעיני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy