הייתי אתמול באשדוד.

הזמן טס לי, ממש נהנתי.

היום שלי שם חולק ל2, את חלקו הראשון של היום ביליתי עם אתום, ואת חלקו השני עם אלכס.

אלכס הוא נפש אצילית אשר בטוחה בעצמה לגמרי, יודעת מה היא רוצה. זה מושך, השחרור הזה, הכמיהה לחופש שהוא מפיץ. הוא לא מושלם. אבל אין אף אדם מושלם.

אני אעיז והגיד שהוא אכן מקורב לשלמות, למרות שהוא לעולם לא יודה בזאת. אני לא יודע אם זה נובע מכך שהוא אינו בהכרח מכיר בעוצמתו שלו או שהוא פשוט צנוע.

אתום היה שונה. המחשבות שלי עליו טעו.

הוא יהלום מלוטש. הוא צעיר, רענן, נבון, חכם, בוגר ומלבב. הבעיה שהוא כלוא בגוף של ילד. נפשו כבר מזמן אינו מתבגרת עם התבגרות גופו. הוא סובב בחברה שאינה מבינה אותו ומועיקה אותו רק בשל אי הבנה. הוא כמו שאר הגאונים, גורלו נחרץ ובני דורו, בני גילו, לא יבינו אותו. לא עכשיו בכל אופן, הם צריכים להתבגר בנפשם כדי להבין את גדולת בריית העולם אשר מרקדת סביבם.

אני יודע שזמן מה אני כבר לא כותב,

זה נובע ממספר סיבות.

הראשונה שבהן היא העובדה שאני לא אמור להימצא על המחשב לפי החלטת אבי.

שזה דבר מוזר בהינו. מאז שהמשפחה שלי חזרה מאירופה אין בנינו כמעט ריבים. אני לא יודע אם זה נובע מהעובדה שאני את עונשי קיבלתי או שפשוט אני מתרחק מהם, אפילו בשביל דברים בסיסיים אני לא מתקרב אליהם יותר. אין לי רצון לשהות במחיצתם.

אני מעביר את זמני בחדרי, ומחוץ לבית. כמה שיותר בחוץ, לא להיות בעל אפשרות לפגוש אותם בטעות.

שאני אוכל, אני אוכל לבד. התרגלתי לזה שהם היו בחו"ל. לפני זה עוד היינו אוכלים ארוחות ערב כ'משפחה' שבמהלכן אימא תמיד הייתה אומרת לי שאני שמן, ושאני צריך לאכול פחות לחם. שאני חושב על זה, אני הפסקתי לאכול ארוחות ערב בגלל זה. פשוט התרחקתי, זה היה עוד בתקופה שאנו רבנו על ימין ועל שמאל ולא הייתה לי כל כוונה לשבת לאכול מהאוכל שהיא הכינה (ודאגה כמובן להצהיר על זה) ולשמוע עד כמה היא לא מרוצה ממני, את זה שאני בטלן שלא עובד (שכחו מכך שהייתה לי מערכת של כמעט 60 שעות במכללה והייתי חוזר מת הביתה. ושהיא לא עובדת) וכולי.

אבל שהם היו באירופה אני כן אכלתי, לבד. פשוט התרגלתי לזה. שהם חזרו לא שמתי לב בכלל לזה, שכחתי שהייתה המסורת הזו שיושבים לשולחן ואוכלים כמשפחה. היא העירה לי על זה.

עכשיו בארוחות אני שותק, אנחנו כמעט לא מדברים.

לכן זה היה מוזר לי. אבא שלי שעד כה לא נקט שום צעד נגדי והיה פשוט קיים, ברקע, עץ, התחיל להילחם נגדי. ואימי לא עשתה כלום. אנחנו לא רבים. אולי מדי פעם אבל לא כמו אז.

ניסיתי היום לדובב אותו להסבר על העונש הזה שהוטל עלי, הצלחתי. כמובן שהוא לא יבוא וגיד לי "זה בגלל שאתה אוהב בנים!" אלא הוא התחיל להסביר שזה בגלל שאני יושב שעות מול המחשב, ושאני לא על המחשב שאני בטלוויזיה, ואני מתבטל ולא עושה כלום כל היום ובעיקרון רק מכביד כלכלית על הבית, ואין ממש כסף לזה.

הסתכלתי עליו טוב. בהיתי בפרצופו הרציני. מצמצתי בהפגנתיות עם עיני ואמרתי לו שאנשים שאין להם כסף אינם לוקחים את המשפחה לחופשה של שלוש שבועות באירופה, ומחליפים את ריהוט חדר השינה הראשי. למנוע ממני לא להיות על המחשב לא יקזז אפילו את חשבון החשמל ליומיים.

הסיבה השנייה היא שחיי משעממים. מאחר ואין לי ריבים, מאחר ואני לא יוצא ממש מהבית, ומאחר ואני לא עושה כלום עם עצמי אין על מה לכתוב.

אין לי כבר כוח, לפעמים אני תופס את עצמי חושב על דברים נחמדים שאני יכול לכתוב עליהם אבל אני פשוט לא מגיע בזמן למחשב בכדי לכתוב אותם, שאני לבסוף מגיע למחשב, אחרי שאני בודק שלא יתפסו אותי אני לא מוצא את המוטיבציה לשבת ולבלבל את השכל על כלום.

אתמול הייתי בת"א.

היה לי מלא רעיונות לכתיבה, אבל שוב עד שהגעתי למחשב הכוחות נעלמו.

וחבל, כי נהנתי. ממש.

פגשתי אלים ואפילו אחד חדש, שאני צריך לאלל, והחלטתי על אל אולם, אבל ששאלתי אותו לא היה לו אכפת אם אני אאלל אותו או לא. אז אני אקרא לו בשמו. הבלוגר הראשון שאני כותב עליו בלי חסינות.

אלכס.

סיפור די משעשע, שאני חייב לספר.

ששני אלים ואני היינו בדרך הביתה אחרי יום מלא חוויות בת"א, אפרודיטה משכה את תשומת לבי ששאלה אותי אם "זה לא הזה ש*מצלם את עצמו במיומנות ובאומנות רבת שנים אשר מציג אותו באור חושפני ושונה* (המילים שלה היו אחרות, פרובוקטיביות יותר. כמעט כמו התמונות עצמן)."

הסתכלתי ואכן זה היה הוא. אחד מהאנשים שאני מדבר אתו כל יום ויום. מעטים הם כאלה.

היא אמרה לי לגשת אליו. אני התביישתי. מה אני אגיד לו בדיוק?

לא רציתי להיות מטרד ולא רציתי להפריע לו.

אם זה היה תלוי בי הייתי רץ מהר בכיוון הנגדי.

אבל אפרודיטה נצמדה אלי, וגררה אותי אחריו. היא אמרה לי לצעוק לו. הוא דיבר בטלפון כך שזה נתן לי תרוץ טוב ללמה לא לצעוק. ניסיתי להתנגד ולהסתובב אבל אפרודיטה לא נתנה לי והמשכנו לרדוף אחריו בקדחנות שהבושה גועשת בי. היא שאלה לשמו ואמרתי לה, אז היא צעקה לו.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

היא פתחה ואמרה שאנחנו קוראים אצלו. אמרתי לו היי שאני בלחץ ואמרתי לו מי שאני. הוא אמר שהוא חשב שהוא ראה אותי אבל לא היה בטוח.

לא הצטערתי שהיא גררה אותי. היה נחמד לפגוש בו, למרות שזה לא היה מתוכנן.

אלכס. פשוט מרהיב.

בכל אופן מישהו שהוא היה אמור לפגוש שם הגיע, נזכרתי שלבחור יש חיים וברחתי משם.

מחר אני באשדוד כדי לפגוש את אתום. חמוד כזה.

אחר כך אני אפגוש את אלכס שוב.

היה עוד קטע נחמד בת"א.

רציתי לקנות בושם. אז הלכתי עם אפרודיטה ועמדו מול קיר מלא בשמים ובדקנו. היא השפריצה על כל מקום שעורי היה חשוף בו.

לא מצאתי אחד שמצא חן בעיני, היו כאלה עם ריחות חזקים ומרים שעשו לי בחילה.

אחד צחק לי באומרו שלבסוף אני אריח ריח שאני ארצה, אבל אני לא אדע מאיזה בושם הוא הגיע.

לאחר מכן עלינו הלכנו לשירותים וחכתי לאפרודיטה בחוץ. הנחתי את ראשי על ידי ונגעלתי.

הסרחתי כמו לא יודע מה.

הבעיה, שאכן אחד הריחות מצא חן בעיני.

אז מזל שיש אנשים שזוכרים איפה הם השפריצו עלי איזה בושם.

נשתמע אנשים

הרי לכם מעשיה:

'לפני שנים רבות, כמעט 19 במספר, ישבה הוד לסביותה הקדושה עם פקודיה לבראנץ' ביום שבת.

הישות הנשגבת דנה בין השאר על תסכולה ממאמיניה אשר פונים אליה בלשון זכר, ואינם מעריכים את עוצמתה הכוחנית של עבודתה המושלמת, האישה. כל עצות יועציה עלו בתוהו.

המועצה העליונה איבדה מכוחה. השרפים היו עייפים, נרגזים וזכרים.

המטטרון שישב לימינה של האלוהות הענוגה ניסה לנחמה, שוב. אך הפעם מלותיו וטיעוניו לא השקיטו את אומללותה של האדירה. ה' מאסתה במועצה, היא ראתה בהם קבוצה עצלה, עצבנית, עייפה וזקנה.

הם היו טובים בדברים קטנים, קטנוניים, כגון הלחמות ונקיטת צעדי נגד במלחמת המלחמות.

אך בשבת, שהוד עליונותה קבעה חוק ירא שמיים שאין לעבוד אלא רק לנח המועצה לא ריצתה את רצונה. בימי שבת כאלו התגעגעה לחרון אפה, לשעשוע שלה בברואיה. בשעות אלו היא כמעט וכמהה למפגש מלא יצרים עם בנה אשר גרם לה לתסכולה.

לוציפר. הוא האשם, הוא זה שגרם לבני האדם להאמין שהיא זכר, לשכוח את הנשיות הקדושה, את האלות האדירה. האם הפכה לאב ואיבדה את 'אנושיותה' שבני האנוש קראו לזה כך בשפתם.

הבורים הפכו אותה ליציר הכוח עצמו, תמצית הכל. אך הם שכחו שבתמצית יש גם רגשות, יש גם רצונות, יש גם חושניות וחשק.

המטטרון בתור רב השרפים, 'קול האלוהים', ניסה להפיג את תסכולה, הוא הזכיר לה את בריאת הבדיחה הפרטית שלה, הוא הזכיר לה את בריאת ההומואים.

הוא הזכיר לה את פאר היצירה, הנשים, אשר חלקן היו כה קרובות אליה, כה חזקות, הלסביות.

האנושיות העוצמתיות ביותר, היצורים החזקים ביותר, היחידים שבצלמה ובדמותה.

"כן," ענתה אלוהים מכיסאה.

"אבל בריאתם הייתה לפני שנים כה רבות שמאז ומתמיד הם הוזכרו בהיסטוריה האנושית."

"ומה בדעתך לעשות עכשיו?" תהה לעצמו המטטרון, שכל שרצה זה לרצות את אלילתו, מלכתו.

"לא אצור דבר חדש, ברואי אולי בחשכה בנוגע לזהותי, אך הם מתקדמים, הם ישימו לב לבריאה חדישה. זה יערער את דעת העולם ורק יקרב עוד ועוד אנושיים לאמונה שאני זכרית." קבעה ושתקה.

"לוציפר!" זעק המטטרון,

"מלאך שפל ושחור! שיחליק מקליפת תפוז!" המטטרון צעק ונראה נסער, עיניו רשפו.

המועצה העליונה כאילו ניעורה לחיים. השרפים החלו לתהות להתרגזותו של עליונם, אשר לרוב שקול ושקט הוא. השרפים החלו להעלות רעיונות, אף שאין בהם מוטיבציה וכוח לבצעם. ה' חשה בכך, וכן תסכולה רק גבר. מה הייתה שמחה לשעשוע קטן, שלא יגרור את העולם לכאוס. לא היה ברצונה לנקות הרבה.

לאחר שלוש שעות של תהיות ה' הגיעה לכלל החלטה:

"המועצה העליונה חסרת תועלת בעניין זה, קראו לתחתונים" אמרה בשקט שהדהד במזדרונות העננים.

השרפים יצאו בהרגשת הקלה, אינם עוד צריכים לחוש את צערה של מלכתם.

ה' נשארה עם המטטרון, ישבו שניהם ושתקו. כל אחד בצערו שלו. לאחר זמן הנראה כנצח, ובעצם לא היה אפילו כשבריר שניה הם נכנסו. המועצה התחתונה, הארצית, המגוחכת אשר נבצר ממנה לשבת באולמות העליונים בעננים, המועצה אשר הייתה ללעג ולקלס.

ראשונה נכנסה גבירת הפיות, פיית השיניים. אחריה קיפץ ארנב הפסחא, במרכבה רתומה באש אליהו הנביא (עוד בור לעם ה'נבחר' חשב המטטרון), במזחלת מצלצלת כפעמונים נכנס הוד חסידיותו סנט ניקולאס הקדוש, הלא הוא סנטה קלאוס ('והנה הפוץ הנוצרי' לחש המטטרון) ורבים אחרים.

עם התיישבותם העלתה ה' את בעייתה.

הוצע פיתרון. להתנכל לאחד מאותם 'הומואים', אחד ספיצית אשר ה' תוכל למצוא את שעשועה בו בלי לערער את השקט העולמי. הצו נחתם וה', כילדה משלא יודעת עצב מהו יצאה לחצר העננים והחלה רוקדת ורועשת מהתרגשות.

היצור נבחר. בן משלישיה. בן יחידי להורים שיהיו להם עוד 4 בנות.

הלך מחשבתה של ה' היה "אם כבר לדפוק, אז עד הסוף".

אותו יציר אנושות גדל בזוועות וסבל, לא רק זאת הוא גם ניחן בגנים גרועים.

שמחת ה' לא ידעה שובע.

עברו השנים, ואחיזתה בילד התערערה. לוציפר, אשר לא הבין את פשר השמחה הלא מובנת של ה' חיפש את מקורה. בהתחלה אכן הקשו עליו, אבל לבסוף מצאה והחל להילחם לסופו של נבחר האלוהים, אושרה של הקדושה.

לעת עתה, ידו על העליונה.'

עשיתי היום בדיקת דם בבוקר. אני סובל מעודף כולסטרול, בשל הגנים שלי. מגיל 13 לערך לא אכלתי כמעט שום דבר בעל כולסטרול וזאת רק על מנת להמשיך לחיות עוד קצת.

עם הזמן נחתה בי ההבנה שאי אכילת הכולסטרול אינה משפיעה על עלייתו בדמי ותיעבתי את דמי אשר מנע ממני לאכול בשרים, ג'אנק פוד, ממתקים, וכו'.

הרופאים היו נדהמים, כל אחד יותר מהשני. כל אחד ניבא לי מוות קרוב יותר, כל אחד אמר שאני אמור להיות מת.

כבר כמעט שנתיים שלא עשיתי בדיקת דם מאחר ואני טריפנופוב (מפחד מזריקות- אך בעצם יותר ממחטים) והמטופוב (מפחד מדם).

תירצתי לעצמי שזה מאחר ואני כבר מעל 18 ואני עברתי מרופא הילדים שלי לרופא המשפחה.

כל הזמן מעולם לא נתנו לי כדורים מאחר והייתי קטן, אך עכשיו, שאני קרוב ל19 (אבל יש זמן! כי 19 זה 2 שניות מ79!) אין סיבה שלא אוכל לקבל כדורים ולטפל בכך. לכן אתמול הלכתי וביקשתי מהרופא בדיקת דם.

כמצופה הייתי בצום.

שהגעתי לא היה כמעט תור במעבדה ונכנסתי ישר. הוציאו ממני 4 מבחנות.

וזאת לאחר שחיררו את כולי, כי כמובן שלא רק שיש לי דם נלעג אלא גם שקשה למצוא את הורידים שלי. עם כל מבחנה ומבחנה הרגשתי שנשמתי נעלמת, שחיי נשאבים ממני, שאין לי כוח לנשום.

ואכן בסוף מילוי המבחנות, והוצאת המחט מידי לא יכולתי לזוז. לא יכולתי להגיב. הייתי לבן כסיד. האחות שנבהלה קראה לאחות נוספת ושתיהן השכיבו אותי (שכבתי! אני סוף סוף שכבתי! [תצחקו רק כי זה ממש כאב לי טוב?]). לקח להן גם זמן כי לא ראיתי ולא שמעתי אותן קוראות לי.

אחרי חצי שעה יצאתי מהקו"ח ששתיהן אומרות לי שזה כנראה מאחר ולא אכלתי.

אתן חושבות?!

הצום של ה12 שעות לפני הבדיקה לא רמז לכן על כלום?!

יצאתי משם והלכתי למסעדה. זללתי. ואכלתי 2 חפיסות שוקולד. ובכלל לא חשבתי על המשקל שלי, אלא על זה שאני לא יכול לזוז ואני לא מרגיש כלום.

אחרי שאכלתי חצי צלחת (היא הייתה ענקית!) לקחתי מונית וחזרתי הביתה כגוויה.

בצהרים בדקתי את התוצאות.

רב תודות למלך השאול.

אין לי יותר כולסטרול. ואין לי טריגליצרידים, ואין לי סוכר.

אז הרופא מנבא השחור, טעה. חאחאחאחא

עכשיו מותר לי לאכול כולסטרול אני מניח.

אני כבר 6 שנים לא אכלתי.

אני לא זוכר את טעם הבשר.

פיצה פעם בשנה אכלתי.

אז מה לעזאזל עושים?

בא לי המבוגר, ועכשיו אפילו מותר לי^^

אבל בשר זה פיכסה ><