גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

אני אוהב את המדבר.

כמו לצפות בהיווצרות קשת בענן, כשאתם קצת מרחפים מעל האדמה. עם חיוך שנוצר בלי ששמתם לב לכך והרגשת טוהר מושלמת, ערטילאית כזו שאין שום מילה היכולה לתאר תחושה זו,

ויחד עם זאת הדבר הכי קרוב לכך זו 'אהבה'.

כך אני הייתי אתו.

ואם הייתי קצת תשוש, ואם הייתי קצת מלוכלך, ואם הייתי קצת מתוסכל ועצוב,

אין זה שינה.

כי כשראיתי אותו, הכול נעלם.

באותה השנייה המח שלי ניסה למנות את אותם הימים, השעות, הדקות, השניות, ואלפיות השנייה שלא היינו יחד,

אך מנייה זו נמחצה ע"י מחשבה אחת גדולה וחזקה:

"הו סנטה,

כמה התגעגעתי אליו."

אם הייתי יכול, הייתי מקיף את כולו בחיבוק גדול וחם, אך הוא, גדול ממני ולכן כיסיתי רק חלק קטן ממנו. אותו חלק אבל, הרגיש את כל מלוא החום והאהבה הנתונים בלבי.

נשענתי עליו וידעתי שאני אוכל אפילו לרקד עליו, וזה לא יזיז לו. אם כבר, הוא רק יצחקק קצת.

הרגשתי את קשיחותו, והסמקתי קצת. גם את זה לא הרגשתי זמן רב.

לחצתי על כל המקומות הנכונים, אפילו, אם יורשה לי להיות בוטה,

תפסתי אותו בידית. חזק ויציב. שיחקתי. מחליק את האגודל לאורכה ובודק את כל הנקודות הרגישות, האלו שמקפיצות, האלו שגורמות לפיצוצים.

רק כדי לוודא שזה עובד. באמת.

וזה עבד. ממש טוב, ללא מאמץ גדול מדי מצדי.

אם הייתה לי שמעה על חושית, אולי הייתי שומע אז את הזרימה בצנרת, איך הכול נדחק לאותו עצם מתרומם. בהתחלה לאט אך ככל שאני נחוש יותר, ככל שאני מזיז מהר יותר את ידי, משנה את הזווית, לוחץ באינטנסיביות, הוא התרומם מהר יותר, מעלה יותר, יציב יותר.

וכלל שהוא התרומם מזרימת נוזלים, כך ליבי פעם חזק יותר ומהר יותר, כמעט כאילו והוא המשאבה אשר גורמת להצדעת הכלי.

כשהוא הגיע לזווית המקסימאלית, נטשתי את משחקי ופשוט בהיתי, מלא גאווה.

לקחתי את חומר הסיכה, החומר שכולם משבחים. נזהרתי שלא להתלכלך, כי מי באמת אוהב לחוש שומניות במקום הלא נכון?

לא אני בכל אופן. מרחתי כמו שצריך, איפה שצריך, לפי ההוראות שגדולים ממני וחכמים ממני החליטו והנחילו לי הלאה, לדור הבא.

התחלתי להרגיש את החום, כשאני יוצא ונכנס בפתח הצר על מנת לראות ולוודא שהכול פועל כמו שצריך ואין שום תקלות מביכות, שלא יהיו בעיות.

הרגשתי טיפה גולשת ממצחי לאורך הצד הימיני של פני. חייכתי.

שום דבר לא נפגע בגלל שאני לא הייתי בסביבה. הכול תיקתק כמו שצריך, חלק.

כשגמרתי, יצאתי מהחור הצר כשאני קצת מתנשף, קצת לח מהזיעה, אבל מסופק. זה היה טוב.

נעמדתי כמצביא אשר לפניו נפרש כל שדה הקרב, והוא רואה את ניצחונו מגיע.

עצמתי את עיני, הרחבתי את חיוכי והתכוננתי נפשית ופיזית למלא את מלוא ראותי לנשימה אחרונה ומלאה, של סיפוק והרגשה טובה, כזו שמבשרת את סיום האורגזמה.

אך בדיוק באותו הרגע חלף על פני טנק, שהעלה מאחוריו זנבות של אבק פיח ועשן, שנכנסו ישר לתוכי.

לעזאזל,

זו הרגשה כל כך טובה לבחון טנק בפעם הראשונה בשטח, לבד.

אמרתי כבר שגדודים זה הומואירוטיקה נטו?

נ.ב

בויפרנד, אני אוהב אותך ושום טנק שבעולם לא יחליף אותך.

כי התותח שלך גדול יותר :P