חיוך מריר על שפתיי, מבט מרחם בעיני וצחוק מהדהד בראשי.

מבדר, ובאותה העוצמה עצוב.

אני רואה את הנגדים הצעירים שלי, אלו שעוד לא נשאבו לקריירה צבאית ועוד יכולים לצאת החוצה, ומקשיב להם.

אני שותק,

לא משקר.

אני לא מערבב אותם, ובכך אני לא מבצע את תפקידי כראוי.

אני לא יכול להתכחש לטענותיהם.

אני לא יכול להתעלם מהאמת.

כי דבריהם, הם מחשבותיי.

הם לא רוצים להמשיך בצבא. אני מצדיק אותם. אני רואה את יחס היחידה ויחידות המשנה שלי כלפיהם.

אם הייתי יכול, גם אני הייתי שמח לקום וללכת.

לא מהצבא.

פשוט לעבור יחידה.

אך זה בלתי אפשרי. וכמוני, גם הם. אבל להם יש את הפריבילגיה לא לחתום שוב. להשתחרר.

אני לא עוצר בעדם.

אני אמור, אני צריך להילחם עליהם שישארו כי אם לא זה יפגע באגף שאני עומד בראשו, בי.

אבל כך אני מביע את מלחמתי שלי.

שהמפקדים, עם התשובות המפגרות שלהם, יתחילו לדאוג קצת ליחידות שלהם.

באשר לי,

לי אין לאן לשאוף. אני תקוע בתפקיד שאין לי לאן להתקדם ממנו.

כל קודמי בתפקיד השתחררו. היחידה שברה אותם.

אולי משהו ישתנה, אבל אני בספק.

אפילו מפקדי החדש, מפקד עוקץ לשעבר, הוכיח לי עד כמה בודד אני במערכה.

היחידה שלי וארבעת יחידות המשנה שלה מתנהלות כמפלצת.

כמעין מכונה עתיקה שנעה ונדה. מטיסה, מצניחה, קולעת, צולפת ומשחקת בכלבים.

מכונת- מפלצת שפועלת.

אך לאף אחד אין מושג למה ואיך כי על פי כל הממצאים, היא אמורה לשבוק חיים.

לעיתים לא כל כך נדירות פתאום נופלת לי ההבנה שאני חייל.

אולי זה בגלל שרוב ימות השבוע אני לבוש במדים.

אבל יתכן שלא, כי כאמור, עיני ירוקות וזו התאמת צביעים מלבבת.

אולי זה בגלל שיש לי מירס שכמעט ואינו מפסיק לצלצל.

אבל יתכן שלא, כי כאמור, הוא מכשיר נח לשימוש שתמיד נותן לי תחושה מרהיבה של נהג מונית כאשר עולים מולי כאילו הוא מכשיר קשר כזה או אחר ואני תחנת ממסר.

אולי זה בגלל שיש לי דרגות אשר מצביעות על כך שלא רק שאני חייל- אני גם מפקד.

אבל יתכן שלא, כי כאמור, את זה כל אחד יכול לקנות בשק"ם.

ואולי בשל העובדה המרתקת שגם אנוכי, איש חיל, יצאתי לבצע משימה צבאית חשובה אשר משפיעה עמוקות על תודעת הציבור.

יצאתי לבצע הגנת ישובים.

מצוייד בציוד כאילו אני לוחם- על שיוצא למלחמה. מהבית.

כן, קראתם נכון.

אז אולי יש פריט זניח כזה או אחר, נגיד נשק, שאין לי בבית, אבל ניחא.

זו, כבר עובדה עצובה המצביעה על היחידה המדהימה שלי.

פעם ראשונה בחיי שאני צריך להביא ציוד צבאי מהבית- לצבא. לא להפך.

מזלי שבאתי מסוג של שטח ואני לעיתים אדם חביב שמקבל מתנות, כי אם לא...

אז הייתי עוד מגיע עם אפוד, ולא וסט לוחם. עם קת רגילה, ולא עם קת טרור. עם מחסניות ברזל שחוקות עד כדי גיחוך, ולא עם מחסניות שעולות 25$ כל אחת, ללא יראור (פנס לנשק) וללא ידית הסתערות.

ממש לוחם עילאי.

אבל היה עומס חום אז הוסט הגאוותן שלי נח לו לרגליי כל השמירות. אין מה להתרגש.

בייחוד באלמוג.

הוא כפר נופש. בהגדרה. וכשאני אומר הגדרה אני מתכוון לברכה, פאב, ו"תגלית".

באחת השמירות שלי עצרתי בחור. הוא הסתכל עלי.

"קצין", שאל במבט תמה.

"ולא במילואים?"

"ואתה עושה פה שמירות?!"

אז מי יעשה? תסתכל סביב, אף קצין לא יגיד "לא, אני לא רוצה לשמור באלמוג. שבצו אותי במוצב שכוח- אל, בבקשה!"

והשמירות חלפו מהר.

נהנתי מהשבוע הזה. שקט. חופש. פתאום הטלפון כבר לא מצלצל כל כך הרבה, וגם כשאני עונה, זה לא רלוונטי כי "אני בהגנ"ש".

כשירדתי מאחת השמירות החלטתי ללכת לפאב. לשחק קצת בילארד.

כשהתקרבתי למקום שמעתי מוזיקה. 'תגלית'. מסיבה.

כשעמדתי מול הכניסה לפאב ראיתי שלא אוכל לעקוף את רחבת הריקודים, אלא אצטרך לעבור דרכה.

כשעשיתי זאת הרוקדים פינו לי מקום. חשבתי כאילו בזה הרגע חצתי את ים סוף.

הזמן נע לאט לפתע, ועיני כולם היו נעוצות בי.

בפנים מצאתי בחור בשם ג'סטין מארה"ב אשר הסכים לשחק אתי. מצאנו זוג נוסף, מקנדה והחלנו לשחק.

אנו נצחנו. ג'סטין החליט שזה בגללי. קצין בצה"ל.

אני אמרתי שזה בגלל ששיחקנו כנגד קנדה. הדבר היחידי שהם טובים בו זה הוקי.

בתום המשחק הצטרפתי אליהם לריקודים.

כלומר, זו הייתה כוונתם, אבל אני לא רוקד.

אין לי יכולת תנועה טבעית.

יש לי קצת, נרכשת. בעזרתו האדיבה של אלכוהול, אבל ממש לא התכוונתי לשתות.

עמדתי שם בצד, נפעם.

הם יודעים לרקוד. כרוב אנשי המסיבות. אבל הבדלי התרבותיות...

גיליתי שאנו חברה עצורה יותר. יותר מאופקת.

הדבר האחרון שאתה יכול להגיד על החבר'ה האלה זה שהם שיא האיפוק בהתגלמותו. יותר נכון להגיד זה "הללויה, סדום ועמורה קמות לתחיה".

התיישבתי בצד נהנה מהמוזיקה כשלפתע ראיתי אותו.

לא גבוהה במיוחד. שיער שחור, בלורית, עיניים שחורות, לסת מרובעת, גומות חן, שיניים צחורות.

הוא חלף על פני הרחבה כשראשי הרוב נעים אתו. הוא נהנה לראות זאת, מודע ליופיו.

עם חיוך לגלגני הפשיט את חולצתו וגילה גוף חלק בנוי לתלפיות. לשנייה הוא ניצב כפסל יווני אשר נותן פרספקטיבה לאנטומית האדם, ולאחריה מתחיל לרקוד בצמוד לבחורה כשמידי פעם זורק לי מבטים.

חייכתי לעצמי.

התפרסתי על כיסאי. נשכתי את שפתיי להגברת אדמומיותן ופלפלתי בעיני. אני גם יודע לשחק במשחקים מעין אלו.

לאחר מספר רקודים, כשהוא כבר אינו בולט בשטח מאחר ורוב הגברים כבר הפשיטו מעליהם את בגדיהם, הוא נע לכיווני מזיע קלות.

בהתנשפות מופגנת משך כיסא וצנח עליו לידי. התעלמתי ממנו.

הוא הציג את עצמו. התפתחה שיחה קלה ואז הוא שאל למה אני לא רוקד. כשעניתי לו הוא אמר שהוא ילמד אותי.

קמנו לרקוד והתקרבנו לרחבה.

 לפני שהתחלתי לזוז, נצמדה אלי בחורה. פשוט כך.

הייתי בשוק.

לא רמזתי, לא עשיתי כלום. אלא אם כן ניתן לפרש 'נשימה' כסוג של הזמנה.

היא מלמלה משהו לא ברור וריח אלכוהול נדף ממנה. היא לא הרפתה ורצתה לרקוד אתי.

כילד קטן רקדתי רקוד ואז נטשתי.

כלאחר שנייה היא כבר תפסה בחור אחר.

ואת שלי לא מצאתי.

זה היה לילה מלבב, ובכלל הגנ"ש מהנה.

אבל הוא כאין וכאפס לזה שהיה שנה שעברה.

אז...

הרחקתי לכת.

ורק שם.

כי זו מעין בועה שאני לא אמור לחזור אליה. מעין הלאס וגאס שלי.

מזמן לא עשיתי זאת. בטח שבטח לא בגדר הצבא.

כבר כמעט ושנה לא הייתי בצפון בגלל תפקידי.

שכחתי עד כמה ירוק הוא.

עד כמה הרגשת הקור, גם אם היא מבורכת בימים אלו ונמצאת רק בראשי, תופסת את מקומה.

בחמש בבוקר יצאתי מביתי ובמשך חמש שעות העברתי את זמני בנסיעה צפונה.

מצחיקה אותי העובדה שאת רוב הדרך הכרתי, גם אם עברתי שם רק פעם אחת בחיי.

פה העברתי תרגיל, ופה התמקמנו. פה עצרנו לבקש הדרכה, ופה אספתי את שאריות אנשי.

במהלך הנסיעה נמנמתי לחילופין ובאחת הפעמים כשעיני נפקחו חשבתי לעצמי שזה דומה לפעם שנסעתי שם בנ.נ והגענו לכיכר מתחת למירון, זה שמכווין לקבר הרשב"י.

והנה, הופיעה הכיכר.

זה קרה מס' פעמים ורק הוכיח לעצמי שאכן יש לי יכולת התמצאות במרחב מלבבת.

ומצחיקה.

כי נגיד את דרכי הצפון, שמעולם לא העברתי שם יותר משבוע, אני זוכר בע"פ,

אבל את השמות של החיילים שלי לוקח לי חודש וחצי לזכור.

אני לא מוצא משהו לכתוב עליו.

לא משהו מיוחד. לא משהו מצחיק. לא משהו מרתק, לא משהו שמושך אותי לכתוב עליו ולכן אני לא כותב.

בזמנים רבים הבלוג נושק לחיי וניתן לפרשם על ידו. אם כלום לא כתוב, כנראה שחיי בתקופה משעממת.

אבל לא המצב כעת.

אני לא משועמם. להפך, אני יוצא. אולי יותר מדי.

בחודש וחצי שאני בקבע בזבזתי מעל ומעבר.

קניתי מלתחה חדשה, ראיתי בממוצע 2.5 סרטים בשבוע,

והפסקתי לספור את זוגות הנעליים שלי, והספרים.

הספרים בערימות על הריצפה, הספריה מלאה.

הנעליים ארוזות עוד בקופסאות. אף על פי שגיליתי, באיחור מה, שכך הרבה יותר נח לאחסן אותן.

זו לא התנהגות סבירה. זו גרגרנות.

זה לאו דווקא מתאים לאופי, שעד כה היה שמרני. מהפחד הגדול שאני אמצא את עצמי ללא קורת גג עם משכורת של 500 שקל.

עכשיו אני מרוויח פי 10 מכך. קצת יותר.

ולכן החלטתי לשוב לעצמי.

חדלתי את הוללותי וביליתי אתמול שלוש שעות בבנק.

כמעט ואין לי כסף זמין. 90% מממוני סגור לשנתיים הקרובות.

הסתכלתי על עצמי במראה.

אתמול הורדתי את שערי ואני קירח. לא הבחירה הכי מוצלחת שלי, אבל כבר מזמן הפסקתי להתחשב בשיער שלי.

אני בצבא. הוא יגדל.

ובכל מקרה, בכל פעם שאני יכול לעסוק בתסרוקות- משמעות הדבר שהוא ארוך מדי.

עיני הירוקות בולטות נוכח המדים. כעת אין משקפיים שמסתירות זאת. קניתי עדשות.

ביום הראשון אתן רוב הקצינים לא הצליחו להצביע על מה שונה בי, אבל אמרו לי שיפה לי כך.

הכי אהבתי את תגובת מ"פ המפקדה שתחתי, הוא שאל אותי מה מוזר בי ואמרתי לו שאני בלי משקפיים.

הוא חייך אלי וצעק "אז זה למה אתה כזה חתיך!"

מלבב.

אני יכול להגיד שהרגשתי השתפרה בחודש האחרון. אני מניח שהכל תרם לזאת, ואולי בגלל זה אין לי על מה לכתוב.

אני כבר לא מרגיש שאני לא אצליח לממן את עצמי, רזיתי, יש לי מלתחה חדשה והחשוב מכל- אחרי 5 חודשים בתפקיד כבר אין כיבוי שריפות. הכל זורם.

ונכון שהרבה מהמכשולים עוד קיימים וישארו קיימים אחרי שאני אלך, אבל אני כבר שולט בהם. אני יודע מה לעשות ע"מ להתגבר עליהם.

ובכל זאת,

בכל פעם שאני בבית ואבי רואה אותי אוכל משהו, הוא מעיר לי שאולי כדאי שאני לא אוכל.

הוא מחזיר אותי שנים לאחור. לאותה התקופה שבה עוצבה אישיותי, אופי. אותה תקופה שהוא צרב בי צלקות שלעולם לא יעלמו.

זה, הבית הזה, המשפחה הזו,

הסכנה הגדולה ביותר לחזרתי לייאוש.

ואין מנוס.