לעמוד באמצע הרחוב ולחכות לו,
לשחק בפלאפון ולנסות להיראות הכי לא תלוש שיש, הכי לא הומלס שיש, הכי עסוק,
ולהיכשל.
להרגיש מטופש, לצפות באנשים החולפים על פני, להתעצבן כי אף אחד לא עונה לאסמסים בזמן, לבדוק עצמי מליון ואלף פעם לפני ושוב להבטיח שלא אקדים בפעם הבאה שאצא לדייט.
להבטיח ולדעת שלא אעמוד במילתי שלי, תמיד אני מקדים.
תמיד אני ממתין. תמיד אני מאבד סבלנות בציפייה מורטת עצבים.
ובאיחור קל של 5 ד', שלי נראה כנצח,
הוא מופיע.
בחיוכו הממכר ובתנועות קלילות מהפנטות.
שלום-שלום ואני מחייך. יש פוטנציאל.
אז יושבים לקפה, ומדברים על העולם. השיחה זורמת והוא מצחיק אותי כמו שאני מצחיק אותי.
ככל שהזמן נע הוא מוצא חן בעיני יותר ויותר.
מסיבה לא ברורה אני מוצא עצמנו הולכים לאורך החוף, לקול רחש הגלים.
אני שונא את החוף, אני שונא את הים, אני שונא את החול והמלח.
אך הדבר נעלם כשאני צופה בו ומתמכר לרגע.
ממשיכים לנוע, ממשיכים לחיות, ממשיכים להרגיש את הזמן חולף בין האצבעות.
מגיעים לדירה, למרות ההצהרות.
וצחוק גורר צחוק גורר נשיקה, גורר ליטוף, גורר גיפוף גורר מיטה.
והבגדים יורדים והכלים עולים.
וכמו כולם גם הוא גונח.
וכמו כולם גם הוא מתפתל.
וכמו תמיד אני שמח לראות זאת, לחוות, להרגיש, לדעת.
אני הגורם לכך.
האדם המקסים הזה נע, חורק, גונח, מתפתל, מתכווץ והכל בשליטתי.
הוא עוצר אותי בשביל להסדיר את נשמתו.
מודיע לי כי מזמן לא חש כך ואני אחד הטובים.
אני מחייך.
זה מגדיל לי את האגו, כמו שצריך. תמיד אני מקבל מחמאה כזו.
אני ממשיך והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
אני מטריף אותו עד כדי גניחת שאגה.
הוא מחבק כשהוא נרגע. מסדיר את נשמתו.
הוא מקסים וחמוד ובאותו הרגע אני מרגיש כאילו אני מוצא חן בעיניו כפי שהוא מוצא חן בעיני.
ושוב הזמן נע, ושוב הזמן מש ואני מחוץ לבניין מתנשק ממנו לפרידה לאחר פעם נוספת.
מוזיקה לאוזניי ואני שם פעמיי לבית.
במונית, כשהשמש זורחת אני נזכר בשבוע שעבר. ובשבוע לפני.
מרגיש מטונף קצת, דביק, זנותי במקצת. מסריח מסקס, מרגיש עוד את טעמו.
הדבר היחידי שאני חושב עליו זה לשוב למקלחת ולהוריד ממני את אותם הניחוחות, הטעמים, להיטהר.
אני מתפכח משכרון הליל.
אני חלול. אני לא מוצא משהו שירענן אותי. שיחזיר אותי לחיים. אני נטול חיות.
אני עובר תפקיד. אני מתקדם בצבא. לאחרונה גיליתי עד כמה אני טוב ועד כמה אני לא מעריך את עצמי.
אני מחכה לרגע הזה שאתחיל את התפקיד.
לא אחזור הביתה כמעט, הדרישות יהיו עצמות. יהיה קשה, יהיה שוחק, יהיה משבר.
אני מחכה לזאת. אולי זה ינער אותי.
אשאב לצבא בלי לחשוב על המציאות.
כי במציאות, לעולם לא אוכל להחזיק קשר אמיתי כשאני בצבא. לא בתפקיד הנוכחי.
רק להמשיך בסדרת הדייטים הראשונים שלעולם לא יעבורו את אותו הרף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy