זה לא אני.
אני לא הבלוג. לא במציאות.
ואני לא כך במציאות משתי סיבות:
1) אני לא נותן לאנשים לראות מה אני. למראית העין אני היצור הכי מאושר בעולם וסבל לא נכלל באוצר המילים שלי, שלא לדבר בחיים שלי.
יש להסתיר, יש להחביא, יש לגנות, רק שלא יגלו. דברים כאלו שומרים בדלתיים סגורות.
2) זה קורה לעיתים רחוקות, לרבות רק בחברת מחנות, ומפגשים עם הקוראים שלי.
אני באמת שמח, ואני קופצני ועליז.
זה לא משנה מה הסיבה, אני לא האדם שבבלוג. אם אני אעבור לידכם ברחוב בחיים לא תוכלו לדעת שאני דאם דאם, אפילו אם אני אלך עם שלט.
המראה מתעתע. אנשים מעדיפים להאמין למה שהם רואים מאשר למה שהם קוראים, שומעים ויודעים.
היום, לראשונה מאז שפתחתי את הבלוג הרגשתי כמו כותב הבלוג.
אולי זאת החברה ששהיתי במחיצתה.
חבורה הומוגנית שאני לא קשור אליה, לא הייתה דרך לחדור אל תוך המעגל הפנימי.
אני נשארתי בחוץ, למרות שניסו לעשות עיסה מהכל.
זה לא הצליח, זה היה הם- ואני.
השילוב המוצלח שלהם, והאאוטסיידריות שלי, דחפו אותי לדיכאון.
הם בתור חבורה, למרות שהם לא היו מודעים לכך, דכאו אותי.
לא צחקתי. לא הצחקתי. לא דיברתי, רק שתקתי.
הסתובבתי כגוויה בקבר, זומבי היה נראה חי לעומתי.
אני מרגיש רע.
זו הרגשה ממש רעה.
לא כך רציתי לצאת, לא כך רציתי להיות.
אני אפילו הייתי גאה בחזות שלי, אשר אינה ניתנת לזיהוי בלוגרי.
כותב הבלוג אינו איש מעניין, אינו איש משעשע. הוא בולמי דיכאוני רואה שחורות פסימי אנורקסי מעצבן חסר תועלת.
אני לא כזה.
אז למה דווקא עכשיו,
מתי שהכי הייתי זקוק לרושם הראשוני הכל נדפק כל כך חזק?
הייתי אאוטסיידר, עכשיו אאוטסיידר, לנצח אאוטסיידר.
אפילו בעולם הבא לא רוצים אותי :(
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy