הגעתי אתמול מוקדם. הייתי ב1600 בבית.

מאז הגיוס שלי לא הייתי בשעה הזו בבית בימי חמישי. אם זה כשהייתי רחוק, אז הייתי בנסיעות, ואם זה כשהייתי יחסית קרוב, עוד הייתי בבסיס.

כמובן שביודעי זאת החלטתי לעשות משהו עם בויפרנד.

מצחיקה אותי המילה הזו כעת,

כשאני ניצב בתקופת חתונות.

אני לא יכול להגיד שזה לא פוגע בי בכיס, עמוקות אפילו,

אבל זה משעשע. במיוחד כששלושת הכלות הטריות כשאני נמצא סביבן עדין לא הצליחו לסגל לעצמן את הייחוס "בעל" במקום "חבר".

זה מביא אותי למחשבה על בויפרנד ועלי.

עוד חודש ו13 יום, בערך (כי בכל זאת, אני זכר ואולי אני לא יודע לספור) נחגוג שנתיים.

אחת הכלות, ואחת הידידות הטובות שלי בבסיס, ניגשה אלי כשבועיים לפני חתונתה והעמידה בפני שאלה שידיד טוב שלה, הומו, תהה לעצמו.

איך זה שאנחנו מחזיקים  מעמד כל כך רב?

הבטתי בה והבנתי. כי אני בכל זאת לא מנותק מן המציאות ואני מכיר את ה"ראש ההומו". אני מכיר גם את הרצונות החביונות והדחפים שיש לכל בן. וכשמדובר בשני בנים הרבה יותר קל להם "לאחד אינטרסים". וכן, רבים האנשים גם שאינם מתאימים למערכות יחסים. לא בשלים מספיק. במיוחד הומואים אשר מוצאים את סיפוקם. כגון ההומו השני בענף, שפה אחד החלטנו שאין מצב שבעולם שהוא ייכנס למערכת יחסים ואף הוא מצהיר בכך.

ובכל זאת, ישנו פלח אוכלוסייה שאכן רוצה, מעדיף, מחפש ושוקד על מערכת יחסים ארוכת טווח.

אני לא יכול אחרת. אני לא יכול לראות את עצמי רץ מבחור לבחור ובמיוחד לא בשביל סטוצים.

אבל זה בגלל שיש בי את המכשולים שבי.

אבל אני גולש מהנושא.

עניתי לה. זה כמו כול מערכת יחסים. אם הזוג באמת רוצה ועובד קשה הם יחזיקו מעמד. למרות שקשה, ואני לא יכול להגיד שבמערכת היחסים שלי הכול נוצץ ומלבב. ממש לא. האמת היא שהתקופה האחרונה קשה עלינו.

אבל הכול בר פיתרון, כי אנו באמת רוצים בכך.

וכעת אסגור את המעגל שבגללו התחלתי את כל הנושא הזה. המילה "בויפרנד".

הוא כבר אינו בויפרנד. כבר הרבה זמן הוא לא כזה.

הוא בן זוגי. הוא אחד שאני לא אתבייש להיות בעלו ואף יש פעמים שאני חולם על כך, לקרוא לו והוא יקרא לי. לכן אני משועשע מתגובת הכלות. אני לעולם לא אתבלבל. אני אקרא לו ארוסי, ואז בעלי.

ועכשיו יש לציין שהפוסט נכתב בשני זמנים שונים. עד כה הוא נכתב ביום חמישי, כעת, שישי.

כעת, אני אחרי הדייט שלנו.

יצאנו לת"א, לשד' רוטשילד. וכמה שלא מרתק ונדוש זה יכול להיות,

זה שונה כל פעם מחדש.

בויפרנד שונא את ת"א. בייחוד כשהוא מגיע עם הרכב. במיוחד בחמישי. במיוחד כשאין חנייה.

ומצאנו חנייה. ואחת מסוגננת במיוחד.

ישבנו בסושיה וטעמתי לראשונה את הפלסטלינה הירוקה.

אני פשוט אשכנזי מדי ואני מפחד לנסות דברים חריפים. אבל זה לא היה כזה חריף. מתברר שזה כמו חזרת, ואני אוהב חזרת.

לאחר מכן הסתובבנו לתומנו והתיישבנו על אחד הספסלים היותר צפוניים אשר בשדרה מאחר וכל השאר היו תפוסים ע"י זוגות, מחציתם גאים.

הצחיקה אותי העובדה שכל יצור אשר עבר בשדרה, בין אם הוא אנוש, שיכור, כלב, חתול, בת, בהה בנו.

היו את אלו אשר הבחינו שאני נותן בהם מבט של "רוצים תמונה למזכרת?" ויישרו מבט לאספלט, והיו את אלו אשר בהו בי כל כך באיתנות שהרגשת החילול שבי צפה ולהם הרמתי גבה.

מה שהטריד אותי ונראה לי לא מובן הייתה העובדה שלא משנה מאיזה כיוון הישות מגיעה, בין אם זה מהצפון או מהדרום,

הבהייה התקיימה. והרי מי שהגיע מן הדרום לבטח צפה ברבבות זוגות גאים, אז מה ההפתעה הגדולה של עוד זוג גאה שיושב וצוחק לעצמו?

נו, מילא.

משם המשכנו למקס ברנר, ושוב, קיללנו בסוף את הרגע. אף על פי שזה רומנטי ומתוק עד מוות מהיר מהתקף לב.

לבסוף,

בן זוגי היקר נתן לי חוויה שמעולם לא חלמתי עליה.

היציאה הזו נכנסה לשלושת היציאות הכי מהנות שהיו לנו.

אני פשוט אוהב אותו.

ראיתי היום סרט.

יותר נכון להגיד שראיתי חלק מן הסרט. הוא היה באחד מערוצי יס ואני לא זוכר איך קוראים לו.

אבל הוא היה על אמא. שיש לה בן הומו. אמא נוצרייה אדוקה שלא יכלה לקבל את בנה.

הוא התאבד.

בכיתי פעמיים.

חשתי מוזר. בגלל המצב שבו אני נמצא.

אני רחוק שנות אור מהסיטואציה שבסרט.

חשתי מוזר כי בשבילי, המעורבות של ההורים שלי בחיי הפרטיים לא נראת לי משהו שיקרה.

בגלל העבר שלי והתפקידים שהם שיחקו בו.

נראה לי מוזר שיש אימהות שנמצאות בחיי העליזות של ילדיהם. אני מקנא באותם הילדים.

זה לא נמצא רק בסרט וזה ברור לי. לא פעם ולא פעמיים פגשתי גאים שהוריהם מודעים לכך, ואף לוקחים חלק פעיל כשותפים.

אני מניח שקוראים לזה אהבה, או משהו כזה.

דבר מה שלוקה בחסר בביתי.

ומצד שני, תמיד זה נראה לי שונה. תמיד עמדתי בצד בקנאה שטרפה אותי כשראיתי את אותם הילדים המאושרים עם המשפחות "המושלמות" שלהם. הם לא צריכים להיות מושלמים. הם רק צריכים להראות אהבה.

אז מה הפלא שיש דברים כאלה גם לילדים גאים?

אני לעולם לא אוכל לפתח מערכת יחסים כזו עם הוריי.

אני לא רוצה. אין לי אף שאיפה שבעולם לבוא ולהציג את עצמי בפני הוריי בתור "מה שאני". מבחינתי הם איבדו כל זכות לקבלת אינפורמציה עלי. רבים החברים שלי לא יודעים מהי הסיבה. רבים שכחו. רבים אבדו במהלך הזמן ונותרתי רק עם קומץ קטן שכעת אני מאמין בכל לבי לא מכיר בסיפור.

אני אפילו לא בטוח שהחבר שלי זוכר.

~פלאשבק, כמו בסרט טוב~

15:45 בצהרי יום שלישי, 2005.

הייתי בשיחה עם בחור בטלפון. הבחור הראשון שהיו לי רגשות כלפיו. זה היה מהטלפון בבית כי אמי התנגדה שיהיה לי פלאפון. עד אותו הזמן לא הבנתי למה.

באותה השיחה, השיחה הכי אינטימית ופרטית שהייתה לי דאז, אמרתי לו לראשונה שאני אוהב אותו. בקול רועד מעט.

לאחר רגע שמעתי את אחותי קוראת לאמי, והיא משיבה לה.

החוורתי וניתקתי ישר. שמעתי את אמי משיבה לה דרך הטלפון. היא צותתה לשיחה. לשיחה הכי פרטית שהייתה לי מעולם.

~סוף פלאשבק~

הקשר עם הבחור נותק. אפשר להגיד שאמי כלאה אותי בבית. היא אסרה עלי לצאת, לא הביאה לי כספים (למרות שהדבר לא היה חדש כלל וכלל) ולא נתנה לי גישה לטלפון.

אבל בדבר אחד אני בטוח, היא לא יודעת שאני יודע שהיא ציטטה. מיותר לציין שזה רק הגדיל את ההגבלות עלי, את הריבים והצעקות. אני מניח שהיא לא הרביצה לי כי היא קלטה ממזמן שאני כבר גדול ממנה ושאם רק אפעיל את השכל שלי אני אוכל להחזיר לה.

אבל לא יכולתי, לא קלטתי, ואפילו היום אני לא יכול להרים עליה יד. יש איזשהו חסם פסיכולוגי שמונע ממני מלפגוע בה. אולי זה פחד שמסתתר בתוכי, אחרי כל השנים הארוכות הללו של התעללות פיזית ונפשית.

על זה, אני לעולם לא אוכל לסלוח לה.

ובנוגע לאבי...

אז באותם הזמנים המצב בין אמי לי החמיר והדחיפות שלה להעיף אותי מהבית רק גדלה. היא הייתה מגרשת אותי, עוד מהיסודי. זה לא היה חדש. כמו המכות, ההשפלות והקללות.

זה שיצאתי הומו רק הוסיף קרשים למדורה.

כמובן שאחרי שנים של ניסיון ידעתי שאין לי לאן ללכת. אז אחרי הסתובבות חסרת פשר בעירי ואחרי נדודים חסרי שינה במשך הלילה (שוב, לא משהו שלא חוויתי בעבר והתרגלתי אליו) חזרתי ה"ביתה". כי לא היה לי, ועדין אין, מקום אחר ללכת אליו.

צלצלתי בפעמון. והמשכתי. כי לא הייתה תשובה. כי הם ידעו שזה אני.

אחרי זמן שנראה כנצח, והיה בערך חצי שעה של צלצולים, אבי פתח את הדלת. רוגז על חוצפתי.

הביט בי במבט של 'מה אתה לא מבין? אסרו עליך להיכנס הביתה, תישאר בחוץ עד שמישהו יקרא לך!'

הייתה בידו כוס מים.

אני, בתור יצור עתיר קרבות מן אלו, עמדתי מולו בעיניים רושפות וצלצלתי בפעמון שוב.

הוא שפך עלי את המים.

זה היה הדבר הכי משפיל שעברתי מצדו.

יותר מהמכות, יותר מהזריקות מהבית, יותר מהקללות, יותר מהירידות.

על זה, לא אוכל לסלוח לו.

ובכן, הזמן נע וזז והדברים השתנו.

כעת אני יודע שלאבי לא יזיז כהוא זה אם אני אבוא אליו ואגיד לו שאני הומו. יתרה מכך, אני אפילו חושב שהוא מצפה לכך, הוא רוצה בזאת. בכל הזדמנות שיש לו הוא דוחף את המעין תמיכה בקהילה כשאני בסביבה.

מבחינת אמי, אני יודע שזה שונה, שאצלה זה קשה יותר, אבל גם איתה לא תהיה התנגדות.

אבל זה לא עוזר לי.

לא עכשיו.

הם את שלהם עשו, ולא אכפת לי מה אנשים יכולים להגיד.

אני לא יכול לסלוח להם. אני לא רוצה. ואת זה, אני צריך להזכיר לעצמי. אני צריך להזכיר לעצמי את הסיפורים הללו כי אני כן אדם סולח. כי אני כן אדם אוהב.

אבל אני לא יכול להרשות לעצמי אתם. הם הרסו אותי. הם פגעו בי כל כך קשה במשך כל כך הרבה זמן והראו את הרוע הטהור בעיני, כשהייתי זקוק להם הכי הרבה.

כרגיל, הפוסט זרם ממני, הוציא ממני דברים והרעיון שחשבתי לכתוב עליו נשתף בזרם.

אני יודע שהם השתנו. אני מבין שהם הפנימו וקלטו ואולי אפילו קיבלו. אני מכיר בכך שזה לוקח זמן, כמו שלקח לי הרבה זמן לקבל את עצמי.

אבל זה לא משנה אותי.

זה לא משנה את מה שהם עשו לי.

זה לא מעלים את כל הדפקטים שתקועים בי. זה לא מעלים את כל ההתעללות כשחלקה ממשיכה עד היום.

זה לא משנה את זה שיש בי שריטות שצרובות בי כל כך עמוק, בגלל אבי ואמי,

שלעולם אני לא אצליח להתגבר עליהם.

זה לא ישנה את העובדה שאני פריק. שאני פגום. שאני יצור מלא שדים פנימיים שהוכנסו לחיי במהלך ילדותי והתבגרותי.

זה לא ישנה את הלך מחשבתי, זה לא ישנה את מה שהולך בראשי, זה לא ישנה את מה שאני רואה כשאני מסתכל במראה.

זה לא משנה אותי.

ואני כבול, שרוט, מדמם, שבור, פגוע.

זה לא ישנה את העובדה שהעולם אמר לי שעדיף לו בלעדיי, ורק בגלל כישלונותיי אני עדיין פה.

זה לעולם לא ישנה את העובדה שאני כל כך רקוב מבפנים שזה מבחיל.

נסיעה מהירה.

רק שעה ורבע.

התקשרתי כ10 ד' לפני שאני יורד מן האוטובוס, בשביל להודיע שהגעתי.

לא הייתה תגובה.

ירדתי ממנו והתקשרתי שוב.

כלום.

במשך שעה וחצי ישבתי שם, מתקשר כול חמש ד' כשאנו מודע לבא לבוא.

הפלאפון כבוי, אין מענה.

ובכל זאת, המשכתי להתקשר.

לאחר שעה וחצי הלכתי בפקפוק מה לעבר תחנת האוטובוס, בחזרה הביתה.

ישבתי שם בעודי מביט בכמיהה בצג הפלאפון שלי, לשיחה ממנו.

כשהאוטובוס הגיע שוב התקשרתי, עדין כבוי.

עליתי עליו והתקשרתי במחשבה שאני יכול לרדת בתחנה הבאה ולחזור אליו ברגל.

המשיך להיות כבוי.

כשיצאתי מהעיר שלו הפסקתי להתקשר.

אחרי שעה וחצי נוספים הייתי בבית.

עברתי את סף דלתי,

והוא התקשר.

בני משפחתי שלחו בי מבטי נאצה.

עזבתי אותם בהכנות לחג. לא עזרתי.

אני לא יודע מה הפואנטה לפוסט הזה, מלבד לפרוק.

אני לא כועס עליו.

בחרתי שלא.

כי אין טעם.

אז הוא קבע אתי ולא שם שעון מעורר וכך יצא שבזבזתי 4.5 שעות מחיי על כלום.

לא בוכים על חלב שנשפך.

אבל איפה זה מותיר אותנו?

הוא רוצה שנפגש הערב, אחרי ארוחת החג.

איך? אין לי כסף לזה. כבר נסעתי אליו. זה שלא נפגשנו לא מחזיר את הכסף.

ויפה שאני הרווחתי החודש 150 שקל יותר בגלל שאני קצין,

אבל באותה הנשימה הייתי בשתי חתונות.

אני שונא את המצב הזה.