ארוחת החג הייתה מוזרה.

אם אפשר לקרוא לה כך.

כשהתיישבנו לשולחן היה בלבול בסידור המקומות.

היה צריך למלא את החלל הריק שפעם תפס סבי המנוח.

בהיעדרו, לא היה מי שינחה את הערב מבחינה דתית. לא היו ברכות. לא הייתה תחושת חג.

התיישבנו, והתחלנו לאכול. אך הפעם מה שהפריד בין המנוות היה רשרוש הכלים המועברים הצידה ולא הברכות וה"אמן".

גם לא היו שירים.

כך יהיו כל החגים הבאים.

הבנתי.

זהו תחילת הסוף.

סבי היה החוליה המקשרת האחרונה ביני לבין דת. ביני לבין החגים, הדבר הזה שמאחד את המשפחה. שמחייב את כולם לשבת תחת קורת גג אחת ולהעביר כמה שעות יחד. כך שבעצם סבי הייתה החוליה המקשרת האחרונה ביני לבין משפחתי.

ואם פעם היו גם ברכות, קדושה כלשהי, שירים וצחוק הפעם כל אלו נעדרו מהשולחן.

נותרו רק הריבים. המתיחות הרבה. המועקה שרובצת על כולנו.

אני לא רוצה להיות נוכח בעוד ארוחה כזו.

וחבל לי בגלל סבתי.

אבל זהו בהחלט תחילת הסוף.

תמיד ידעתי שאנתק את עצמי ממשפחתי ברגע שאוכל, וכרגע אני נמצא שם במצומצם מאחר ואני לא יכול להתנתק פיזית.

סבי קישר אותי אליהם. אל האכפתיות שנמצאת בתוכי.

כי הוא וסבתי היו המשפחה שהיה לי אכפת מהם. אלו שהזיזו לי. אלו שהייתי מוכן למות למענם.

וכעת אין אותו.

ואין את זה.

ואין את החגים.

ואני לא מוצא פואנטה בלבלות במחיצתם, במיוחד בחגים.

במיוחד לאור הזיכרון של מה שהיה פעם.

תמיד אמרתי לעצמי שאחרי שאני אקים לעצמי משפחה, אני אתעקש שאני ובעלי עם הילדים נקיים את החגים כמו שצריך, כדי שהילדים שלי יחוו את הדת.

אבל כעת אני לא יודע. אני לא יודע מה לעשות, אין לי הדרכה ואני לא מבין בכל ה..."דברים" הללו של הדת.

ככל שהזמן חולף אני מבין עד כמה סבי תפס מקום עצום כל כך בעולמי.

ובחסרונו...

אני כמעט ומאבד כל משמעות.

עמדנו שם כולם.

חלקנו עדין לא מאמינים.

חלקנו מביט דרך מבט האומר שזהו חלק מן החיים, מבט עייף מעיניים עייפות. חלקן אפילו לחות.

ניצבתי שם מאחורי סבתי. מאחורי דודי. מול המצבה.

התפלאתי.

היא מרהיבה.

לא רגילה. אלא מאותן המצבות שכשאתם חולפים על פניהן בבית הקברות אתן נותנים בהן מבט חוזר.

היא לא בצורת מצבה רגילה. היא אינה קבר. היא מרהיבה.

לא חשבתי שאמי ודודי יחליטו דווקא עליה, הרי, זה כל כך שונה מהשאר.

ושוב הספדים.

אך הפעם המבוגרים העלו חיוכים כשנזכרו בדברים שסבי המנוח עשה.

איך הוא תמיד היה הפעיל במשפחה ועשה הכל למען כולם.

גיליתי עד כמה טוב הוא היה, יותר מאשר ידעתי.

גיליתי, לפי בנדוד חרדי- הרב של קהילת האמריקאים ברמת בית שמש, עד כמה צדיק הוא היה.

עמדתי שם והרגשתי לא קשור.

לא דיברו עליו בתור סבי.

דיברו עליו בתור אב, דוד, חבר, רע.

לוחם.

עמדתי שם והתגעגעתי. כי את הסיפורים הללו לא שמעתי.

מלבד האהבה הרבה שלי כלפיו, צצה אצלי הערצה בלתי ניתנת לתפיסה.

אז ראיתי אותה בעיניים אדומות כשהדמעות עומדות לפרוץ החוצה.

את אמי.

את אותה אחת שגרמה לי לכל כך הרבה סבל.

המחשבה שחלפה בראשי הייתה 'ישמרני סנטה, גם מפלצות יכולות לבכות'.

ואז כמעט ואני גם בכיתי.

כי אין יותר את סבי.

הזמן זורם סביבנו תמידית.

בין אם הוא זורם בנעימים, בנחלים קטנים אשר נשפכים לבריכות קטנות, ומשם הוא ממשיך הלאה בפכפוך קליל,

ובין אם הוא כלל לא מחלחל לאדמה, אינו נספג בנו, ויורד עלינו במטרים אדירים אשר לעיתים גורמים לשיטפונות אשר הורסים סכרים ומורידים כל מחסום.

מאז שסבי המנוח נפטר לא הייתי רגוע בשום פן בחיי. לא האישיים, לא האזרחיים ולא הצבאיים.

כאות משמיים כל אחד ואחד מהם החליט לבגוד בי ודחוק אותי כמעט לקצה היכולת, על מנת לראות עד כמה מחושל אני.

ביום שני תתקיים אזכרה לסבי. ה-30 הגדול.

וכפי שאמרתי בפוסט האחרון, לאחר שהוא נפטר, לא בכיתי. וזה עדין לא קרה.

הייתי קרוב לכך, אבל זה לא התבצע.

זה הפסיק להטריד אותי.

אני יודע שאני לא אראה אותו יותר. אני יודע שזה עצוב.

אבל בעצם, אני כבר בכיתי עליו  חודש לערך לפני שהוא הלך לעולמו. כשהייתי בתרגיל גדודי ושרפתי את כל הגשרים שלי כשיצאתי ממנו לאחר שהתקשרתי לאמי ושאלתי מה מצבו.

באותו הערב יצאתי מהשטחים והעפתי את עצמי לבי"ח.

בעת ההיא כולם היו בטוחים שזהו הסוף וזה נראה על כולם. אפילו סבי היה בטוח בכך ונתן לסבתי ולאמי צוואה בע"פ.

אז בכיתי. אז כאבתי.

אבל מצבו השתפר פלאים וכולנו המשכנו בפליאה בחיינו.

המוות שלו לא היה הפתעה. ובכל זאת, לאחר הכל, למות מדום לב... נראה קצת עלוב. כלומר, כל אחד יכול לקבל אחד כזה.

בצבא, במקביל, לא נתנו לי מנוח. הדרישות ממני רק עלו וגברו ולחצו עלי יותר. הקצין שאמור להיות מעלי פשוט לא נמצא 80% מהזמן ועל כן אני צריך למלא את מקומו.

אין לי את כל התשובות. ויותר נכון להגיד שאני לא רוצה למצוא את כל התשובות. אני לא חושב שזה תפקידי, מהסיבה הפשוטה שזה אינו תפקידי.

אבל זה לא באמת משנה למג"ד או לסמג"ד. אף אחד לא באמת יודע מהי חלוקת העבודה בנינו.

לא עזר גם העובדה שסבתו נפטרה לפתע. כאילו זו מעין קללה לקציני החיל שלי.

ואם כל זה לא הספיק, הייתה אמורה להיות לי ביקורת מטכ"לית שקרעה לי את הצורה בעבודה.

אבל זה נרגע.

המפקד, מתחלף. וכמה שיותר מוקדם, כך ייטב. והביקורת, נדחתה.

בתפנית לא מפתיעה משהו,

אחותי סיפרה לי שאמי ראתה סרט על איזה הומו שאמו דחקה בו להפסיק להיות הומו ולבסוף הוא התאבד.

היא בכתה.

מרגש.

לפני שנים, אולי, זה היה מזיז לי. זה היה נותן לי תחושה שיש תקווה. כעת... לא.

אני יודע שהיא יודעת. אני יודע שאבא שלי יודע. הוא אפילו שאל אותי.

אבל הקשר שלי אתם כל כך רעוע שאני לא רואה צורך לשתף אותם במשהו.

אך כשאבי שאל אותי. אף על פי שהייתי יכול לנצל את ההיזדמנות ולהוציא הכל, חשתי מבוכה. אמרתי שאני רק מתעניין.

מפריע לי שנלחצתי כי זה מצביע על כך שאיכשהו עוד אכפת לי מהם.

איכשהו, זה מצביע על כך שסלחתי להם. איכשהו זה מצביע על כך שאני שוכח את התופת שעברתי בה.

ואני לא מוכן לכך.

אני זוכר...

אני שוכח.

אבל אני לא יכול. אני לא יכול להרשות לעצמי.

אני יודע שכשאני אעזוב את הבית הקשר ינותק. אני לא אשאף לתחזק אותי. כמו עכשיו, שכשאני בצבא, אני לא מדבר אתם. אני לא מרים טלפון. ופרק הזמן שאני בצבא אינו משנה. זה יכול להיות יום, שבוע, שבועיים ואפילו שלושה. גם כשאני חוזר אנו לא ממש יושבים על כוס קפה ומעבירים חוויות מחיינו.

אבל הזמן עושה את שלו והמים הם מקור החיים, מרפאים כל דבר בפכפוכם. אבל אני לא יכול לשכוח. אני לא יכול לסלוח.

הבטחתי לעצמי.

כי אני פגוע מדי. כי אני מצולק מדי. כי הם גרמו לי להצטער על כך שנולדתי. כי הם גרמו לי לנסות ולהתאבד יותר מפעם אחת.

אני רגוע עכשיו.

נינוח אפשר להגיד.

עברתי עוד תקופה נוראית.

והכל ישתפר מעכשיו.

פשוט לנשום ולהמשיך.

לקפוץ לאחת הלגונות ולנסות להנות מהזמן הזה שמקיף אותי ומפכפך סביבי.

אולי אפילו,

להתחיל לצאת עם מישהו.