קלישאה מסובכת, בלתי מובנת ומבולבלת.

ישבתי על הבר והברמן שפך בפני את סיפור חייו, חביב ונחמד אבל בשביל קיום הקלישאה הדבר היה אמור להיות הפוך, וזה לא קרה.

לא שתיתי הרבה. לא שתיתי הרבה זמן. לא אכלתי ממש אתמול וכך יצא שאני רווי אלכוהול מכוס קסטיל רוז' וצ'ייסר פייג'.

אבל אני מקדים את המאוחר.

יצאתי, נסעתי, שילמתי, ציפיתי, חיכיתי, הגעתי, הזמנתי, ושקט.

דממה חסרת קסם של יובש המעלה עובש.

אמרו לי להמתין, אז המתנתי. המוזיקה לא הייתה טובה, לא זרמה, במיוחד לא לריקודים.

עברו עוד מספר דקות וראיתי את אחת הבחורות שהכרתי במקום הזה במהלך השהות שלי בו. ניגשתי להגיד שלום ויצאנו החוצה. כולם היו בחוץ. המוני אדם.

הם נכנסו, המקום התמלא ולפתע המוזיקה נפלאה.

קופצנית, מלבבת, מרגשת, מרקידה, עליזה.

חיוכים, חיכוכים, ליטופים, התנגשויות, שתייה,

ואני בצד.

כי באתי לבד. שקול יותר. לא מתרגש יותר מהמקום החדש שגיליתי, כבר רגיל אליו.

הוא כבר לא קסום אלא שגרה.

אני לא אדם שמסתדר עם עצמו לבד בחברה. אני חייב שהחברה תהיה אתי, אתמול היה רענון טרגי לעובדה זו.

ישבתי לבד על הבר, ישבתי לבד בצד,

והמקום המה. להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים ולהרגיש הכי בודד שבעולם.

נסגרתי בתוך עצמי וחתמתי עצמי בחיוך מונה ליזה. ניתחתי, חשבתי, שפטתי, העלתי על המוקד.

חשבון נפש לא פשוט.

להיות בעיר לא שלי, ללא חברים ולצפות בכולם מאושרים. לא חכם. כלל לא.

נהנתי מהמוזיקה אז מתחתי זאת עד שיצאתי משם וחזרתי לנסיעה של שעתיים וחצי עד לבית. ניסיתי להיזכר מה גרם לי להגיע לשם בכלל, בחישוב מהיר הכסף שבזבזתי על ההגעה משולש על ההוצאות המקסימאליות שלי על שתייה.

ובעצם, זו הפעם הראשונה שאני יוצא משם ללא מספר או בחור.

איבדתי את הריגוש. הגעתי ממקום אחר.

קלישאה הפוכה, על הברמן. והייתי זקוק לה כפי שהיא הייתה אמורה להיות. להוציא, לספר, לשתף. מה הולך שם. בחברון. כי זה עולם אחר, וכל מה שרציתי זה פורקן שלא הגיע.

זהו, נפל הפור. הגורל נחתם, נדלקה הנורה, הבנתי, הפנמתי, חשתי.

אני יושב עכשיו עירני כאילו אמצע היום עכשיו.

אני ער ועירני בשעה הזו כבר שנים. שלוש שנים כמעט ליתר הדיוק.

חשוך, ואני שמח. יושב בצללים ומנסה להתעטף עד כמה שאפשר באפלה הסוררת סביבי. מ

וזיקה באוזניי, אדל. אני יודע שאני דומע. אני מרגיש את הטיפה נוזלת מעיני לאורך לחי. קשה לי. ולא בגלל הצבא. לא בגלל שאני בחברון. לא בגלל שאני לא ישן ובמקום לעשות זאת אני ממיר את זמני במקלחת וכתיבת פוסט. א

פילו לא בגלל אותו קצין שאני מחליף אשר ריסק את המעמד לעפר והפך עצמו לא רלוונטי.

לא, אין לי בעיה עם עבודה. היא רובה תלויה בי.

קשה לי כי אני לבד. קשה לי כי אף אחד לא מחכה לי בבית.

קשה לי כי אין לי מקור כוח אינסופי הממלא אותי רק מלחשוב עליו.

אני לא רוצה להמשיך ולהיות סטוציונר, אני רוצה את המעבר. יותר מתמיד.

אני רוצה כפיות, ולא רק עם הנשק.

אני רוצה לחוש חום, ולא למנוע של האמר.

אני רוצה לחוש מוגן, ולא מרכב משוריין.

והטיפה סיימה את מסעה, ובדיוק בזמן כי יש לי חיתוך מצב ב02:00. והלילה עוד צעיר.

-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

סצנה;

פקיחת עיניים ולהסתנוור מזרקור החולף על עיניך, לא להצליח להתרגל לחשכה הנגדעת ע"י הבהובים צבעוניים, לעצום ולפקוח שוב.

לראות, לצפות:

אנשים המקפצים סביב, רוקעים, רוקדים, מוחאים, צועקים, זועקים, מזיעים.

להתמקד בבחור שממול ולהפנים שהוא נועץ בך את עיניו.

להרגיש התנגשות אדם מאחור. מעידה, התנצלות וחזרה לשגרה, לרחבה, לריקוד.

להרים שוב את עיניך ולראותו ממשיך לצפות, לראות איך עיניו נעות עם תנועותיך,

להזיז את גופך לשמע המוזיקה כקוברה ולהפנט את הבחור ממול.

לחייך, ולראותו מחייך גם.

הוא מתקרב, הוא ניגש, הוא מדבר דברי הבל אשר לא נשמעים מעבר למוזיקה ולהשיב בחיוך.

שתייה, ריקוד, פלרטוט, נשיקה, זרימה.

אני שב לעצמי בנסיעה הביתה, כשהשמש כבר זורחת.

לפני שנה בחיים לא הייתי מאמין שאהיה כזה. בחיים לא. ובכל זאת, הנני כאן. רק מראה עד כמה הדברים יכולים להשתנות.

הפכתי לבחור מסיבות, כזה שנמצא כל שבוע במסיבה.

הפכתי לאחד שבחורים רוצים, נוגעים, מתקרבים, חושקים, ועורגים בחשכה ללא תגובה.

הפכתי לאחד שמקפץ מבחור לבחור כשאני גומר אתם.

אין כבר בחור אחד לחודש, אין כבר אחד לשבוע, אין אחד לסופ"ש, אין אפילו אחד לאותו הערב.

עד לאן התקדמתי? עד לאן הגעתי?

מסתכל במראה ומבין שבעבר הייתי קורא לדמות הזו 'סטוציונר'.

אני לא מסופק, אני לא מלא, אני רק נהנה. חי את הרגע. רק את הרגע.

אמרו לי להפסיק לחשוב פרקטי, זה לא הכל בחיים, לא חייב לחשב הכל.

מעניין מתי ימאס לי מזה.