-Just Me-
Your tears don't fall, they crash around me |
|
אמממ
השבועיים הראשונים של השנה השנייה בפנימייה רחוקה..
אממ כניראה שמאשה צדקה ואני טעיתי..
נכון שאצלי ה1 בספטמבר התחיל לא ב7 או 8 כמו לרובכם, אצלי הוא התחיל ב00:00 והוא התחיל בצעקות ודמעות לחשיכה.
נכון שמשם הכל התפתח בצורה הכי מכוערת שיש.
אבל ככה זה, זה הבית שלי, זאת המשפחה שלי.
אין מה לעשות.
צריך רק לדעת להתמודד!
יצאתי מהבית באיחור של כמעט 20 דקות.
כל הנסיעה, רק דיברתי..
על הכל דיברתי..
בלי הפסקה.
התפללתי להגיע הכי מהר שאפשר.
הכי ראשונה לתפוס את המיטה שאני הכי אוהבת.
הכי ראשונה לראות את החדר והמסדרונות.
פשוט להיות ראשונה.
והגעתי..
ואמרו לי שאני בחדר עם אינה, ועוד איזשהי שלי אחת,חדשה.
כמעט בכיתי!
כל כך רציתי את מאשה ונסטיה איתי בחדר, וכמובן שיותר מכולן רציתי לראות את ולה, ואני רוצה לראות אותה גם עכשיו, אבל אתמול בלילה אינה אמרה לי שהיא חזרה כבר מרוסיה, ב4 לספטמבר, והיא לא תחזור יותר לפנימייה.
בקיצור, אחרי הרבה בירורים ובכי והגרלה, מיה,אינה,נטשה ושלי עברו לבניין לים קומה שנייה חדר ראשון.
אני נסטיה ומאשה נשארנו בחדר שבו אני התמקמתי, בניין גלעד קומה ראשונה חדר ראשון.
משם הכל התפתח לטובה.
איך שראיתי את הפנימייה, הנזלת נעלמה, כן הגעתי ליום הראשון מצוננת.
כל הריבים מהשעות האחרונות נעלמו.
הרגשתי בעננים!
כל הגוף שלי הוצף בדברים טובים, למרות שבמציאות כעמט נפלתי מהרגליים מרוב כאב.
ועכשיו כניראה שזאת באמת שנה יותר טובה, הפעם כשחזרתי הביתה, ההורים שלי כמעט ולא רבו, אימא שלי לא צעקה עליי, והיום הראשון בבית עבר בכזה כיף!
אני כבר מחכה לחזור לפנימייה, כי בכל זאת, אין כמו הבית P:
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: