בגלל שלא עידכנתי שנים וכתבתי לי עידכונים לפוסטים חדשים שלא היה לי זמן להעביר למחשב הנה ספיישל מיוחד=] כי כ"כ הרבה דברים קרו לי בזמן כ"כ קצר שהטוב שבהם הוא יצור קטן, מתוק ונחמדצ'יק שהגיח לעולם בדיוק בזמן כדי למלא את החלל הריק הזה שהציף אותי וגרם לי לעשות דברים דפוקים כדי להפריח אותו.. אני כ"כ מודה לך יצור קטן.. ותאמין לי שסבלתי הרבה עד שהגעת, גם בגללך, או יותר נכון בגלל ההורמונים שגרמת לאנשים..
רק להסתכל לך בעיניים הקטנות האלה, או לכסות אותך כשאתה מוריד את השמיכה בלילה, לדעת שיש פאקינג משהו בעולם הזה ששווה לחיות בגללו, שהטבע יודע לעשות גם דברים טובים לפעמים..בזכותך כ"כ הרבה דברים קרו לי והשתנו אצלי שבעיקר: אני כבר לא אוהבת אותו ולא מזיז לי מה אחרים יחשבו. וזה נאמר בשיא הרצינות. אתה כ"כ טהור ואתה לא יודע רבע ממה שהעולם טומן לך בחובו, מישהו אמר פעם: "לפעמים הכי טוב לא לדעת".. זה ממש שולי כשאני מסתכלת עלייך ישן או כשאני מאכילה אותך איך אנשים מתלבשים או איך ממיינים ומקטלגים אנשים, בסופו של דבר, כולנו אותו הדבר בדיוק! אחד עם יותר שריטות [כמוני] אחד עם פחות.. אחד מוכשר במשהו אחד, השני במשהו אחר. אבל כולנו החלנו ונסיים באותו מקום!
נמ... אני לא יודעת אם זה באמת כ"כ נחוץ עכשיו כשזה לא אקטואלי כבר, אבל כתבתי את זה אז שיהיה ;)
ריקנות
לא סתם ריקנות. חלל גדול, הכי ענקי שקיים. כזה שאין שום דבר שיכול למלא אותו גם לא במשך הרבה זמן. לא אכפת לי שזה נשמע הכי בנאלי שיש בעולם, והכי קיטש, באמת שלא, בסופו של דבר, כולנו אותם בני אדם וכולנו חווים את אותן החוויות, אז למה שלא נדבר עליהם?! הבעיה הכי גדולה היא, שאין על מה לדבר. אתה פשוט קם יום אחד בבוקר ולא מבין למה, איזו סיבה יש לך לעבור עוד יום בבית הבובות הקטן הזה של אלוהים. מיום ליום מתחשק לי יותר ויותר לחזור לאותה תקופת ילדות שהייתה בעברי הלא רחוק, וזה באמת נדמה כאילו זה היה רק אתמול. אבל חבל שאי אפשר להחזיר את האתמול הזה.
אני מנסה כמה שאפשר לנצל את רגעי השקט העכשווים האלה לפני שיבואו להם גלי ענק שלא יתנו מנוח. שלא יותירו זמן לחשוב קצת עם עצמי - מה שלא עשיתי הרבה זמן. זמן שאפשר בו סתם להתרווח על הספסל או על הדשא ולנחש כמו פעם למה דומים העננים. אבל, "אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים", או יותר נכון במקרה שלי, אלוהים נותן אגוזים כשאין שיניים...
כמו תמיד, אני אותה מטומטמת שלא יודעת לנצל את המומנטום...
היה היה שקט..
היה כ"כ שקט כאן לפני שהגעת. אז למה שבת? הרגשת שטוב עכשיו, שהמצב כמעט רגוע, כמעט וחוזר לקדמותו ומתייצב, אז באת להרוס שוב את הכל?
לא מתכוונת להיבנות מחדש ולבנות את חומות ההגנה שבניתי מחדש, בידיעה שהן יהיו לחינם מתוך ניסיון. אם הן יהרסו שוב, לא יהיה לי הכוח לחדש אותם.
אז אל תעשה את זה. אל תפגע בי. תתחשב, ולו מעט.
או שבעצם אני אשמה? שבכל רגע שמתחיל להיות לי טיפה טוב אני רואה אותך שם לידי. זה מעין צורך, אינסטינקט לא ברור, דחף משונה שהדאגות ירדפו אותי בכל מקום, שלא יהיה לי טוב לרגע, שתמיד יהיה לי על מה לקטר. אז למה? למה אני כ"כ הורסת את עצמי שוב ושוב. ומי אשם באמת - אני או אתה? אתה שהכנסת אותי לבוץ הזה שעכשיו אני לא יכולה להתנקות ממנו ולנסות לצאת ממנו אולי לעולם, או שזאת אני שכמו תמיד מחפשת את הצרות קרוב אליה.? אז כמו כל דבר אחר בעולם תלוי מאיזו נקודה מסתכלים. את מי באמת שואלים.. אז באמת שכבר נמאס ובא לי לצאת מהמסגרת הכל-כך לוחצת של התמונה הישנה והפרימיטיבית הזו. אני באמת רוצה להסתדר כבר לבד. לגמרי, לגמרי לבד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
