ראיתי קודם את הירח. הוא תפס לי העיניים בזוית המבט.
הוא כל- כך יפה. מזמן לא ראיתי כזה.
הוא האיר את הכחול הכהה של השמים בלילה.
אני חושבת על אלהים, והעיניים שלי בשניות מתמלאות בדמעות. מה הן מנסות להגיד לי? מה הן רומזות?
ברגעים מהסוג הזה, שהרגש היחידי כמעט שאני יכולה להרגיש זה געגוע, כל ספק מתפוגג. כל שאלה מתפרקת. כל זיכרון מגביר את הגעגוע. קול הדפיקה על הדלת קורא לי לפתוח. את הדלת שסגרתי מבלי להרגיש. דלת סגורה שהשאירה אותי מול עצמי ומול העולם. פעם ככה ופעם ככה. אבל אני אפילו לא שומעת כבר את קול הדפיקה. אוזניים מלאות אבק שהצטבר. מרחק שהאורך שלו גורם לי לא לרצות אפילו להתחיל ללכת. אז אני פה עם העצמי ועם העולם. הזמן כאילו קפא מלכת. ואני איתו. כלום לא זז. כלום לא מצליח. כלום לא קורה. רוצה לחיות. בשביל לחיות צריך מים. לפני זמן לא רב קיבלתי מים חיים. הוא הבטיח לי שהמים האלו הם לנצח. לעולם לא אצמא עוד. כל אימת שארצה אבוא ואשתה. ואנוח בצילו. ואתרפק על אהבתו. הוא הבטיח. והבטחות הוא מקיים. זה אני כבר יודעת. לא רוצה להיות פה בכלל. רוצה לחזור הביתה. אני יכולה להמשיך להתפלסף פה עם מילים עוד שעות. רבות. אבל בתכלס אין לי כח. בכלל. נמאס לי מהכל. יש רק דבר אחד שאני באמת רוצה עכשיו. מדבר. איפה שאני אוכל לפגוש רק את עצמי ואת אלהים. ואז אני אמית את עצמי. ונישאר רק אני (בלי עצמי) ואלהים. בלי שום גירויים, בלי שום כלום. לשמוע אותו מרחף. לוחש. קורא. מֶדַבּר. מִדֶבָּר.
ראיתי קודם את הירח. הוא כל- כך יפה.
במדבר בטח אפילו יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
