זה היה שבוע לא אופייני.
זה התואר הכי מתאים שיכולתי להעלות כרגע על דל שפתי.
אולי אני אתחיל אפילו מיום שבת האחרון, כי ראיתי עכשיו בטלויזיה את גידי גוב מבקר בכנסיות בנצרת, וזה הזכיר לי שנסענו לירושלים. ש. הזמינה אותנו לארוחת צהריים ואמרה שנבוא קודם, ונטייל. נסענו יחד לעיר העתיקה, הסתובבנו בשוק ואז הועלתה הצעה לבקר בכנסיית הקבר.אני התבאסתי, כי אחרי שהייתי שם פעם אחת ידעתי שהדבר האחרון שאני רוצה שההורים שלי יחשבו על ישוע זה החושך הנוראי ששורר שם. איך שנכנסנו אמא שאלה אותי אם כבר הייתי כאן, ועניתי שכן. היא אמרה, אה הרבה פעמים כבר? עניתי שממש לא. בדיוק פעם אחת. אין לי מה לחפש במקום החשוך הזה. ושזה ממש לא קשור לאמונה שלי בכלל. הוספתי גם שביקרתי במקום בדיוק על אותו התקן שהיא מבקרת בו כעת.
אז מסתבר שזה דווקא יצא לטובה. הכל חובר לטובה לאלו אשר במשיח ישוע.אני שמחה שניתנה לי ולה ההזדמנות להסביר ולהבין (בהתאמה) שהאמונה שלי היא לא החלפת דת לנצרות. ושלכנסיות החשוכות הללו אין כל קשר לאמונה שלי. בכל אופן, אני מקווה שכך היא באמת הבינה.
ואז התחיל שבוע חדש.
יום ראשון, קצת לימודים, הקורס של ההתנדבות וחינה של חברה. בקורס התארחו באותו יום כמה מתנדבות מהעמותה שחילקו סיפורים כל כך עצובים. כמעט קשים מנשוא.
יוום למחרת מודעת אבל בבניין, אחד השכנים. כל הזמן חשבתי איך אוכל לנחם ולעזור לאישה. איך היא תסתדר עכשיו? איך עם כל העצב תתמודד?
לא חולפים ימים רבים, וברביעי sms "___ תקשרי אלי". הודעה די אופיינית לה, אך בדרך כלל היא מרוככת יותר. היתה לי הרגשה לא טובה. צילצלתי והיא אכן אמרה שמשהו לא טוב קרה.לא זוכרת איך התגלגלה השיחה, אבל כעבור דקות אחדות הבנתי שדבר נורא קרה. כ. מת. נהרג. תאונה עם אופנוע. "זה לא ודאי" היא ציינה שוב ושוב. "את מכירה את אחותי". כן, אני מכירה את אחותה. אבל מכירה גם את כ. שלי. זה שכל כך אהב את האופנוע/קטנוע. בלי פחד. בלי מעצורים. ידעתי שזה ודאי. הלוואי וזה לא היה. קיבלתי את זה באדישות יחסית. ידעתי כל הזמן שהאדישות הזאת היא פשוט ביטוי לחוסר העיכול. כשעתיים אחר כך אפילו ישבתי לארוחת צהריים בעיר. והיום חלף לו. פה ושם דמעות עולות. למחרת זה כבר התחיל יותר ויותר לחלחל. רגשות אשם מלווים בגעגוע. עד היום אני לא יודעת אם היה לו טוב להיות איתי בקשר, או שמא לא. מצד שני אני יודעת שהיה לו טוב. פתאום עכשיו אני נזכרת שבאחת השיחות האחרונות שלנו הוא אמר "עכשיו אחרי שדיברתי איתך אני מרגיש טוב". אני יודעת שהוא אהב אותי. ואני אותו. כמה הוא יקר לי כ. וכמה אני לו. וכמה הוא דאג לי. כל כך דאג. רק אל תעשני. תבטיחי לי שאת לא מעשנת יותר ולא עושה שטויות עם חברות שלך". כמה הוא היה מתחשב. רק שיהיה לך טוב. וכמה היה רגוע כשהייתי מדברת על אלהים.הוא שמח כשהייתי קרובה לאלהים. הוא ידע, בלי להכיר את התנך, שקרבת אלהים לי טוב. בתקופה האחרונה היינו פחות בקשר. לפני חודש/חודשיים דיברנו. כמה מסתורי הוא תמיד היה. רצה לדעת תמיד מה חדש אצלי. ואצלי, כרגיל- אין חדש.הקשר האחשהיה לנו היה ב sms. איחל לי בתחילת השנה האזרחית שנה טובה.. ואני לו בחזרה.לא תיארתי לעצמי שבשנה הזו הוא יסיים את חייו כאן בעולם.
אז אתמול כבר בכיתי די הרבה. באוטובוס לשיעור האחרון. מפוצץ בתיכוניסטים ערבים. זה כמובן לא עזר במיוחד. כל מילה, התנהגות או מראה הזכירו לי אותו. כ. הילד הנצחי.
ואז בשיעור, מכינים מתנות אחת לשניה. י. מכינה לי את המכתב שלא נכתב: מכתב שכביכול נכתב על ידי הורי. שאומרים שהם אוהבים אותי ומתנצלים על כל השנים בהן לא קיבלו את אמונתי. אבל עכשיו כבר מקבלים ומבינים שאני זו שבוחרת את דרכי. והם אוהבים אותי. ואני קוראת והדמעות עולות. הן כבר היו די מתורגלות באותו היום. הרגשות שלי נעו במערבולת. הלב לא ידע מנוחה. ואז אוטובוס לעיר הורי. בדרך כלל שמחה לחזור הביתה, אבל אתמול פחדתי נורא. כי זה מזכיר לי אותו. וכי אין שם אף חברה שתוכל לנחם כמו שרציתי. כמו שהייתי צריכה. ובעודי מתבאסת על מצב רוחי הנורא, אני קולטת בזוית העין בחור, שעלה לאוטובוס באמצע הנסיעה. ובידו ספר ירוק קטן. ישר ידעתי. אבל כיווצתי קצת את העיניים כדי לקרוא את שמו: הברית החדשה". בדיוק באותו היום היינו צריכים להגיש את העבודה האחרונה לקורס. אני השתמשתי לשם כך בקטע שכתבתי לא מכבר על העדות שלי.וזה החזיר אותי ליום ההוא. לשוטטות באלנבי קינג ג'ורג', ולכיכר מסריק שם מצאתי את אשר ביקשתי. הברית החדשה. 26 ש"ח? 27? 29? שילמתי ועליתי לאוטובוס הביתה. וקראתי. ולא יכולתי להפסיק. ואותו בחור אתמול באוטובוס הזכיר לי אותי אז. כל כך רציתי להגיד לו משהו ולא הייתי מסוגלת. וגם קלטתי את זה רק מעט לפני שהייתי צריכה לרדת.אז התפללתי עבורו. ואני מתפללת. גם שאלהים יתן לי הזדמנות נוספת לתקן את המעצור. לדבר. איתו. לא להיות תמיד רק זו שמתפללת בשקט. מהצד.
אז האירוע הזה כמובן ריגש אותי. ועודד אותי בתוך כל הכאב הגדול.
הבוקר קמתי, ותודה לאלאבא ואמא הלכו לאנשהו. נסעתי לשם. ועוד מרחוק ראיתי את המודעה. זו שציפיתי לראות. הדמעות שוב זינקו מעלה. יצתי משם כלעומת שנכנסתי. נכנסתי למכונית. ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
ימינה לכפר או שמאלה לגשר? הלב מושך ימינה. וההגה אחריו.
נוסעת לכפר. בשביל להיות קרובה לבית שלו. למשפחה שלו. למקום בו חי. ממנו בא. בשביל לזכור שאני לא האבלה היחידה בכל הכאב הזה. כנראה שיש משהו בקטע של צרת רבים חצי נחמה.
לא הייתי בטוחה שאני זוכרת את הדרך. אבל הגעתי לבית ישירות. כסאות לבנים מסודרים בחצי מעגל.אפחד לא יושב עליהם כעת. מסתכלת על הבית. בוכה ומדברת אליו. מתפללת אל אלהים. במקביל. פתאום רואה שמישהו מבית ממול עומד ומסתכל עלי. מסתכל עלי מדברת לעצמי ובוכה. אז מיתקדמת עם הרכב קצת קדימה. הבית כבר מאחורי. עוד כמה דקות/שניות ואני נוסעת משם. ובוכה. ובוכה. ובוכה. שוב אשמה מהולה בגעגוע.
האם אלהים נותן הזדמנות לבחור בחיים שניה לפני המוות? לבחור בו? כי אם כן, אני בטוחה שהוא בחר בחיים. בישוע. באלהים. כי פתאום אלהים הזכיר לי כמה הוא חיפש את אלהים. ואיך בתקופות מסויימות היה הולך למסגד ומתפלל. וכמה הוא אהב את ה worshop circle. את הדיסק הירוק.
ואני נוסעת והראש מפוצץ במחשבות. עוצרת לפני הגשר ומחנה. לוקחת את דבר יהוה ומתיישבת בפינת הגשר. קצת אירוני לשבת עכשיו כשלנגד עיני הכבישים המהירים הללו והמכוניות הדוהרות. מה באמת קרה שם? איפה ואיך בדיוק הוא נהרג? השאלות עדיין פתוחות. בטח תסגרנה בהמשך.קוראת את תהלים כ"ב וקטע מתהלים י"ח. זועקת אל אדוני. ואז בראשית- ההתחלה. ואז חזון יוחנן- שזו התחלה חדשה אחרי הסוף. שמים חדשים וארץ חדשה. לא יהיה בה אבל כאב דמעה וזעקה.
ואני קוראת ובין לבין מתפללת.מודה לאלהים על הכל. מתפללת לישועת משפחתו. באה לפני אב הרחמים ואלהי כל הנחמה. כי רק בו אמצא נחמה. כזו שלא מתכלה. ותספיק לי אפילו בשביל לנחם אחרים.
מסתכלת על הירוקים השונים. הצהוב, הסגול והורוד של הפרחים. עיר יפה, אין מה לומר.
נוסעת חזרה הביתה. כעבור שעתיים תם המסע.
ברדיו- דיסק מתנגנות מילים, שצריך להודות לאדוני תמיד.לא זוכרת אם אמרו שם למה, אבל אני בכל מקרה כבר יודעת. כי הוא טוב. ולעולם חסדו.
באה להיכנס הביתה ופתאום צצה מתוך הצמחיה חתולת החצר שלנו.
"את מאמינה בישוע?" שאלתי. כי גם אותך אני רוצה לראות בגן עדן. לחיות איתך לנצח במלכות האלהים.
"להביא לך משהו לאכול?" שאלתי. הבאתי לה קערית עם חלב. והיא ליקקה. כמעט עד הטיפה האחרונה.
סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
חזקה באדון ובכח גבורתו?
באמת משתדלת. וזוכרת. שהוא כל יכול. וגם כ. היה רוצה לראות אותי עכשיו מחייכת. מתגברת עם אלהים ביחד, על הכל.
אבל מצטעת. לא יכולה לעצור את הדמעה.
עדיין לא לגמרי מעכלת. לא לגמרי מבינה את משמעות האסון.
אבל מאמינה באדון ובכח גבורתו.
אין מי שמבין אותי טוב ממנו.
עד כמה שאני משוועת כרגע לחיבוק גדול וחם, אני יודעת שרק בו אמצא מנוחה.
הללו-יה. אהלל-יה.