אני רוצה לשמוע על הפעם הראשונה שלכם. בעצם, זה נשמע קצת רע. אני מתכוון לזה שאני רוצה שתכתבתו על הפעם הראשונה שלכם בכל מה שמתחשק לכם באותו. זה יכול להיות על היום הראשון שלכם בגן, הפעם הראשונה שעישנתם או הפעם הראשונה שעליתם לבד במעלית. זה יכול להיות על כל דבר. הדרישה היחידה היא שזה איכשהו צריךא להתחבר לפעם הראשונה שחוויתם את אותו... משהו.
הקרדיט לרעיון הולך לפפילון, שתהיה הקורבן הראשון שלי "בהעברת השרביט". זה לא שאני לא סומך עליכם שתשתפו פעולה עם הפוסט הזה, אני פשוט חושב שקצת מוטיבציה חיובית בדמות לחץ חברתי עדיין לא הרג אף אחד. לכן הקורבנות הנוספים להפעם יהיו ליזה, הילי, מאי ו-Yuutani (עמכן הסליחה). כאמור, מדובר כאן באקט של הפעלת מנוף לחצים לא הוגן מצדי. אתם יותר ממוזמנים להצטרף ולפרסם פוסטים משלכם שנוגעים לרעיון הכללי. אם תהיו ממש נחמדים, תקשרו גם את הפוסט שלכם לכאן כדי שאוכל לעקוב ולדעת על זה. אם זה יקרה אני כנראה אהיה די מאושר, ואם לא, אז כל מה שעשוי או לא לקרות לי - על אחריותכם!
הפעם הראשונה ש... גנבתי
אמנם אני לא בדיוק קיבוצניק, אבל בתיכון למדתי בבית ספר חקלאי. בין כל המדשאות שכיסו אותו נמצאה גם ספריה קטנה שכל תלמיד היה יכול להשאיל דרכה ספרים מהמבחר הדי דליל שעמד לרשותה. לפחות בשנים שלמדתי שם, היתה מאין מסורת בכתה ז' להשאיל את הספר "אורי" ולכתוב עליו איזשהיא עבודה לשיעור ספרות. למי שלא מכיר, מדובר בספר עב כרס ומשעמם במיוחד, שאין מצב שיש לכם אותו בבית, ואם כן, אני משתתף בצערכם. ככה קרה שבכל שנה שכבה שלמה היתה צועדת לספריה כדי להשאיל את הספר המדובר. כך קרה שאחד הספרים היותר משמימים זכה לארון משל עצמו, שנועד להכיל את מאסת העותקים הבלתי נתפסת.
להגנתי אומר שהייתי נאיבי. סך הכל ילד בכתה ז' שרק לפני רגע עוד שיחק בתופסת דגלים בהפסקות. אמרו לי ללכת להשאיל ספר, אז הלכתי. אפילו קצת התלהבתי מהעניין. עכשיו, זה לא שלא יצא לי לבקר בספריות לפני זה. היה לי מנוי במשך שנים בספריה במתנ"ס ותאמינו לי כשאני אומר לכם שידעתי טוב מאוד איך העסק הזה עובד. אבל בכל זאת, שם זה היה מתנ"ס, כאן זה תיכון ואני בסך הכל ילד שעדיין מפחד מהצל של עצמו.
כשהגעתי לספריה שיחקתי אותה קול, העברתי מבט פנורמי בחדר הקריאה המנומנם ופניתי לספרנית שהיתה עסוקה בלקטלג ספרים על יד הדלפק. סיפרתי לה שבאתי להשאיל את הספר שאין להזכיר את שמו, רק שאין לי מושג איפה למצוא אותו. בטוב ליבה היא הובילה אותי לתוך חדר צדדי בו ניצב אותו ארון מעורר אימים ואז חזרה לעיסוקיה הספרניים, למעשה משאירה אותי בודד במערכה מולו. הבטתי בו ובחנתי כל נקב, פינה וזווית, מנסה לא לפספס אף פרט. כך גם הוא עשה בעצמו, כנראה בהצלחה רבה יותר, אבל את מה שעמד לקרות בעוד רגע אין סיכוי שהצליח לחזות מראש. פתחתי את דלת הזכוכית, אחזתי באחד הספרים והשלכתי אותו לתוך תיק הגב שנשאתי. ויאמרו אמן.
בדרך החוצה חלפתי על פני הספרנית ששמה לב שחזרתי בידיים ריקות מהחדר הצדדי. "ספר ארוך, אה?", היא שאלה בחיוך. החזרתי לה הנהון מובך והתקדמתי לכיוון היציאה. זה היה הפשע המושלם.
בימים שלאחר מכן התחילו להעסיק אותי כל מיני מחשבות, "אולי עשיתי משהו לא בסדר?". נכון שלא החתמתי כרטיס או משהו בסגנון, אבל באמת צריך? מה, באמת? כשסוף כל סוף טרחתי לפתוח ובאמת לעיין בספר, כבר לא נשאר הרבה מקום לתהיה - פשעתי. בתוך אחד הדפים הפנימיים של הספר הסתתר כרטיס קרטון לבן שהוטבעה עליו הכותרת המפלילה "רשימת השאלה", שלאחריה הופיעה רשימת שמות בלתי נגמרת של תלמידים שלא ידעו לפני איזה סבל הם עומדים כשחתמו עליו בזמן ההשאלה.
האמת האיומה הכתה בי ברגע. אני, פלינט ריידר, פורע חוק. רק למחשבה על כך היה הכוח לערער אותי. המחשבה על זה שמבין כל הספרים ביקום - הייתי צריך לגנוב דווקא את זה. את הספר הכי משעמם, יבש ואיום שברא האדם. ספר שעד היום לא קראתי. לעיתים בלילה קריר במיוחד אני עוד מסוגל להרגיש אותה, מזדחלת אל מתחת לשמיכה, על גבי גופי החשוף. לאף אחד לא מגיע לחוות זאת. לאף אחד!
חמש עשרה שנים עברו מאז, והיום כבר אין לי מושג איפה הספר נמצא. אולי הוא שוכב בעליית הגג, זרוק באיזה פח אשפה או נשלח למחזור. מי יודע מה היה גורלו. הדבר היחיד שבטוח הוא שמעולם לא החזרתי אותו לספרייה. אולי זה היה הדבר הנכון, ההגיוני ומתבקש לעשות, אבל לא הייתי מסוגל. לעזאזל, בתקופה שלאחר התקרית אפילו לא העזתי להראות את פרצופי בסביבת הספריה מחשש שהאסימון יפול לאותה ספרנית והיא תוכל לפתע לאתר ולשלוף אותי מתוך קהל העוברים ושבים.
אני כבר לא בדיוק זוכר מה היה הציון שקיבלתי על העבודה שהגשתי בסוף השנה, אבל כן נחקק בזכרוני הפרט שבעבור ספר שמעולם לא קראתי - הוא היה מרשים ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: