אין דבריי יוצאים כרצוני, אלא ההפך.
מהלכת אני, ללא מטרה, ללא תכלית.
רגליי נודדות מכיתה לכיתה, בעוד ראשי נשאר באותה נקודה בה היה אתמול ושלשום.
כל הגיגיי בך.
ראשי מסוחרר על כתפיי,
מכל נקודת מבט אפשרית נתחתי את המצב.
דיבורנו, כאדם משוגע הצועק לקיר.
רבות מילותי לומר לך, אך במקום אומרת שטויות שלא ישנו דבר מה.
אילו יכולתי, ויכולה אני
להתקשר ולשאול שלומך.
ואם נפגש, ונשב...
אך דו שיח זה מתקיים ביני לבין ראשי, כבר ימים, לילות וחדשים.
איך ננתי לזה לקרות,
ואמרתי וכתבתי אף פעם, שרוצה אני להקדים תרופה למכה.
והנה אני מוכה עכשו.
כל צליל צלצול, מדמה אני שזה אתה.
ברם לא אתה הוא.
השומע אתה מחשבותיי ומתעלם?
פן,
מה עליי לעשות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
