אלוהים, תן לי רק עוד יום אחד

טוב אז ככה, עזבו את זה שאני לא חייבת לכם שום דבר הבלוג הוא לשימוש האישי שלי בלבד וממש לא מעניין אותי אם אתם חושבים שזה שקר או לא.

יש פה אחת שהגיבה בשמי בתגובות חחחחחח ניסיון יפה אבל זאת לא אני אם זאת הייתי אני הייתי מגיבה תחת שם משתמש.

עוד משו.

ראיתי שאשכרה פתחו פה בלוג בשביל לשים את כול ההוכחות שנעמה היא שקר אחד גדול.

וואוווווו איזה אנשים משועממים!

אני ממש מצטערת עד עכשיו ממש לא היה לי אכפת והייתי סבלנית לגבי כול זה.

אם אתם רוצים להאמין שנעמה הייתה שקר אין בעיה!!

לא אכפת לי מה תחשבו! נעמה פתחה את הבלוג בשביל להעביר כאן מסר! לא רוצים לקבל אותו אתם מוזמנים להמשיך מכאן!

אני לא יודעת למה בתגובות נחסמו כול מני מילים ובניהם שקר, זה לא אני עשיתי את זה זאת נעמה!

כנראה היא חסמה את המילים אחרי שאמרו עליה כול מני דברים וזה פגע בה.

זכותה לחסום מה שבא לה. ואני לא מתכוונת לשנות שום דבר בגלל שכבר אמרתי, זה הבלוג שלה ואני לא מוסיפה או משנה כלום.

עוד משו.

-סגנון הכתיבה של נעמה/נגה/אמא של נעמה הוא אותו דבר. זאת אומרת:

משיכת אותיות, להוסיף נקודות כמעט בכל משפט (...).       תעשי לי טובה, לשים נקודה אחרי כול משפט זה תחביר זה לא מראה על אותו בנאדם שכתב.

היי חמודים כאן אמא של נעמה, רחלי כותבת.

אני זוכרת כשנעמה הייתה בבית חולים, נגה באה אלי ודיברה איתי על הבלוג שלה.

מאז לא חשבתי על זה.

היום בצהריים כשנגה באה לבקר פה בבית ישבנו לקפה והיא סיפרה לי על הבלוג שלה שלמרות שהיא איננה הוא מאוד פעיל ומוש הרבה אנשים שקוראים את מה שעברה והרבה גם מגיבים.

למען האמת לא ממש ידעתי מה זה בדיוק בלוג.

ישבנו על המחשב של נעמה (לא הזזנו שום דבר מהחדר שלה הכול נשאר אותו דבר בדיוק), והיא נכנסה לבלוג של נעמה.

היא יצאה והשאירה אותי לבד עם הבלוג של הבת היקרה שלי.

ישבתי וקראתי כול דף ודף.

גם מה שנעמה כתבה וגם מה שנגה כתבה...

הייתי המומה, הייתי בשוק פשוט בהלם.

איך נתתי לה להרגיש את הכאב שלי אני לא יודעת..

במקום להיות החזקה בשבילה היא הייתה חזקה בשבילי, מה שגיליתי שהייתה בשביל עוד כמה...

בכול מקרה, אני רוצה להודות לכם הקוראים של בתי, ועכשיו של נגה, שקראתם, הגבתם, תמכתם ונתתם עצות לנעמה ולנגה כשהיו צריכות אתכם.

תודה לכם.

ראיתי פה את התמונות של נעמה... הדמעות התחילו להציף את עייני מחדש ולא יכולה להפסיק.

הבת האהובה שלי מלאך בגן עדן ואני מאמינה שהיא שומרת על כולנו.

קראתי פה חלק מהתגובות ואני שמחה לדעת, שזה שינה לאנשים את זוית הראיה של האנשים פה.

זה עושה לי טוב בלב, שמחלתה ומותה של נעמה לא היה לחינם והיה לה יעוד בעולם הזה כמו שציינה פה בעצמה.

באמת שאוהבת את כולכם.

רחלי, אמא של נעמה.

תודה לכם על התמיכה!

אני לא יודעת כבר כמה להודות לכם...

זה בא והולך, הגעגוע שמהול בעצב וכאב...

עכשיו זה רק געגוע.

בדרך הבייתה, עברנו עם המונית דר הבית של נעמה, והחלון של חדרה משקיף על הרחוב.

אז הבנתי שאני מתגעגעת ולא כואבת.

החלון הזה..

כמה היינו משקיפות ממנו החוצה...

ואווו כמה זכרונות יש לי מהחדר הזה.

שהוא כול כך ריק עכשיו וקר.

תמיד ידעתי שאם החלון פתוח והוילון בחוץ, שהוא עף עם הרוח אז נעמה בבית...

היה לי קשה בהתחלה לעבור דרך ביתה ולראות את החלון כול הזמן סגור והוילון בפנים.

עכשיו זה פחות קשה.

כי אולי היא לא בחדר, אבל היא במקום הרבה יותר טוב.

אני יודעת שעכשיו היא מאושרת.

וואווו כמה געגועים מציפים אותי עכשיו.

אמא שלי לקחה אותי לשיחה והציעה לי להתחיל ללכת לפגישות עם פסיכולוג.

בהתחלה התגדתי לדבר.. מה אני משוגעת? למה לי ללכת לפסיכולוג?

אבל הבנתי שלא כול מי שהולך לפסיכולוג יש לו בעיות נפשיות.

למה לא בעצם? מישו לדבר איתו...

כמובן שיש לי את הבלוג הזה של נעמה שאני שופכת כאן הכול, ואתם תגיבים.. אבל בכול זאת זה שונה.

אולי באמת אתחיל ללכת לפסיכולוג... אולי זה יקל עלי... אולי אתחיל להבין יותר דברים.

מה שכול כך מרתיע אנשים מטיפול אצל פסיכולוג זה המילה "פסיכו" שתבוע במילה.

אז אנשים בורים חושבים שהפסיכים הולכים לפסיכולוג.

אני מודה, פעם אני הייתי גם מהבורים האלה.

פעם כול מי שהיה הולך לפסיכולוג היה שומר על זה בסוד ובבושה.

למה?!?!

אתה הולך למשיו פעם בשבוע בשיל לשפוך את הלב, לדדבר ולהוציא דברים החוצה!

גיליתי שחצי מהשכבה שלי בטיפול פסיכולוגי.

ממה שכבה טיפולית.. חחחחח

חוצמזה שזה ממש באופנה כי כמעט כול הסלבים הולכים לפסיכולוגים. חחחחחחחחחח

זה מצחיק אותי אני מתנצלת...

אחת שאלה פה מה קורה עם עומר.

אני לפעמים מרגישה רע לדבר עליו ולספר מה קורה איתו כי זה מקומם הרבה אנשים, והם מרימים גבה כשבאים לקרוא פה ומגלים שכתבתי עליו.

בכול זאת זה לא הבלוג שלי.

אבל בתקציר קצרצר...

אני מתחילה לפתח אליו רגשות... אני חושבת שזה בגלל שהוא הכי עזר לי עם האבל שלי על נעמה...

לא יודעת אולי זה בגלל משו אחר.

אבל אני יכולה לדעת שהוא ממש מיוחד, ואני לא רוצה לוותר עליו.

לא מבחינת ידיד טוב ולא מבחינת כלום.

בפגישה האחרונה שלנו שהוא בא לבקר אותי פה, הוא הסתכל לי בעיניים ונשק לי בשפתיים.

זה היה קסום, כמעט נשיקה מהאגדות.

מרגישה טוב עם הקשר הזה למרות שהוא לא גר לידי... מה יהיה בתחילת הלימודים?

הרי עכשיו חופש ובגלל זה קל לנו להיפגש עכשיו הרבה...

נראה מה יהיה.

עוד שלושה חודשים הייתה אמורה נעמה לחגוג 18 אביבים.

אני לא יודעת מה יהיה אבל אני בטוחה שנעשה משו מיוחד לזכרה..

ואוו.. "לזכרה".. מילה קשה ונכאיבה.. אבל כול כך נכונה...

נראה מה יהיה.

אוהבת את כולכם תודה!