לפני חמש שנים התחלתי לסבול מכאבים בחזה.
זה בא והלך ככה שלא ייחסתי לזה חשביות, פעם אחת הלכתי לרופא, הוא בדק וקבע שאין לי שום דבר כנראה זה נובע מלחץ.
ככה עברו להם שנתיים והכאבים באים והולכים.
לפני שלוש שנים, החלטתי שאני סובלת מספיק כדי ללכת לבית חולים, וביקשתי מאבא לקחת אותי לבדיקות.
הרופא בדק... ולא ידע מה יש לי.
אני דרשתי שיביאו לי רופא אחר, כי אני פשוט ידעתי שמשו לא בסדר איתי.
הרופא לקח אותי לבדיקה במוכנה גדולה כזאת, ושם גילו לי גידול שנמצא בדיוק בלבלב.
הרופאים קבעו שצריך לנתח בשביל להוציא את הגידול.
הם ניתחו, ובניתוח עצמו, ראו שאי אפשר לנתח כי זה יכול לפגוע בעורקים חשובים או משו.
אז החליטו שאני אעבור הקרנות.
עברתי סידרה של הקרנות, ולאחר שנה באתי לבדיקה, והם פשוט אמרו לי שהחלמתי!!!
אחרי שנשר לי כול השיער, והייתי כול כך חלשה, ושלא הלכתי כמעט לבית הספר, סוף סוף יצאתי מזה!!
כול הסבל השתלם, אני הולכת לחיות חיים נורמלים ובריאים!
חזרתי לבית הספר, השלמתי לימודיםף יצאתי ביליתי, ושפוט השלמתי את החסר.
שנה שעברה הלכתי לבדיקה שיגרתית.
ניחשתם נכון... הסרטן חזר. ולאותו מקום, רק שעכשיו הוא גם שלח גרוגרות, שזה אומר, שהגידול בלבלב, שלח עוד כמה גידולים קטנים כאלה, לכול מני מקומות בגוף, ואי אפשר לנתח.
ושוב, התחלתי בסידרה של הקרנות, טיפולי כימו , השיער התחיל להתדלדל, ולאט לאט נשר.
נעשתי חולה יותר ויותר, נחלשתי, אבל לא הפסקתי לחיות!
לבית הספר כבר מזמן לא הלכתי.
לפני שבוע הלכתי לבדיקה שיגרתית בשביל לראות מה מצב המחלה.
הרופא הושיב אותי, והסביר לי שמצבי החמיר, והוא התייעץ עם כמה מומחים בנושא, והם לא חושבים שאצא מזה...
אבל בכול זאת כדאי להמשיך בטיפולים, שזה יכול להאריך חיים.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי כול כך לבד, לא רוצה למות, עוד לא הספקתי כלום בחיים שלי.
החלטתי להפסיק עם הכול.
בשביל מה אני צריכה את זה?
בשביל לחיות שבוע יותר? נכון, גם זה משו, אבל לא רוצה לחיות את השבוע הזה דבוקה למיטה, חלשה כשאני לא יכולה להיות בחוץ ופשוט להרגיש את השמש על הפנים, לנשום, לראות אנשים....
החלטתי להפסיק ולחיות את מה שנשאר לי בצורה הכי מלאת חיים שאני יכולה... לעשות כמה שיותר!
ההורים שלי בהתחלה לא קיבלו את זה, אבל אמרתי להם שאני לא מבקשת לרשותם אני מודיעה להם שאני מפסיקה עם הטיפולים.
החברים, לקח להם זמן לקבל אבל לבסוף הבינו.
אתמול חברה באה לבקר אותי ואמרה לי שאני צריכה לכתוב יומן.
אמרתי לה שאני לא טיפוס של יומנים.
היא אמרה לי לפתוח בלוג! וזה נראה לי דווקא מעניין, ככה אני כותבת מה עובר עלי ואנשים יכולים להגיב, ולהביע דעה או מה שזה לא יהיה.
התחלתי להתבדח איתה שאני אתן לה את הסיסמא בשביל שכשאני אעבור לעולם הבא, היא תוכל להודיע פה לחברים.
כמובן שהיא לא לקחה את זה בצחוק והתחילה לבכות. ואני כמובן יחד איתה.
אני לוקחת את זה בצחוק, כמה שיותר להתבדח על המחלה... זה עוזר לי.
אז בא לי שתגיבו, אשמח לקבל תמיכה או דעה שלכם.
באהבה ענקית = נעמה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמה =)