מחשבה שעברה במוחי...
עוד חמישה חודשים יש לי יומולדת!
והרופאים אמרו שבלי הטיפולים אולי שלושה חודשים אפילו אין לי.
אבל לא אכפת לי! אני אחגוג את יום הולדתי ה- 18!
כנראה היא תהייה היומולדת האחרונה שאחגוג... אני מתכוונת לצלם הרבה תמונות, לשלוח לכול החברים שיהיה להם מזכרת ממני.
הרבה מכם אומרים לי להמשיך בטיפולים, שזה שווה, לא להתייאש, להמשיך להילחם.
אני רוצה להבהיר משו...
אני לא ממשיכה בטיפולים כי הם גורמים לחיי (מה שנשאר מהם) להיות סבל נוראי, מעדיפה לחיות אותם חזקה ומאושרת.
אולי מבחינה פיזית, נכנעתי ולא אלך לטיפולים, אבל רוחנית ונפשית לעולם לא אשבר!
אני לא מאמינה שאחלים... כול הסיכויים נגדי, אבל אני כן מאמינה בעולם הבא, וזה עוזר לי...
זה שאני לא חושבת שאחלים זה לא אומר שאני פסימית.. זה אומר שאני מציאותית. זה הכול.
כול כך מקווה להחזיק חמישה חודשים... רוצה להגיע ל18! חלום של כל כול נערה חחחח
ואיך זה הגיע אלי?
אמא שלי נכנסה לחדר, ואני שכבתי במיטה ראיתי טלויזיה..
היא פשוט נשכבה, והניחה את ראשה על ברכיי... והתחילה לבכות.
אני ילדה מאוד רגישה מתחילת המחלה והתחלתי לבכות גם.
היא פשוט התחננה שאמשיך בטיפולים, שהיא רוצה לראות אותי חוגגת 18.
אפילו כשאני כותבת את זה קשה לי, עדיין בוכה.
אמא שלי, שבחיים לא ראיתי אותה בוכה לידי כדי להראות חזקה, באה, בכתה לי כדי שאמשיך...
גם אם זה אומר חיים מרותקים למיטה, שזה בעצם לא חיים.
ניסיתי להסביר לה מה אני רוצה.. למה החלטתי ככה.
היא אמרה לי שפשוט קשה לראות אותי מרימה ידיים, ושהיא לא רוצה לאבד אותי, שהיא לא מוכנה עדיין, היא לא רוצה לקבור אותי, היא רוצה שאקבור אותה.
הייתה שיחה קשה...
בכינו כמו 2 כוסיות.
אבל אני לא מכתוונת להמשיך עם זה. אני מתכוונת לחיות!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמה =)