סוגדת לך בילי!!! |
 כינוי:
PANCEVO בת: 32 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2009
סיפור עם סוף מפתיע.
עניין של זמן
ברגע הראשון לא הרגשתי כלום.הלכתי מהר. החום שסבב אותי בפנים התחיל להתפוגג בחוץ.
מידי פעם אני מעיפה מבטים חטופים הצידה, בודקת עם יש מישהו או משהו שם.
אני מיישרת את הצעיף ועוברת להליכה מהירה. באיזשהו מקום אני כבר חצי הולכת חצי רצה.
סימטאות ריקות מאדם. הפחד מתחיל להכות בי.
הריקנות הזאת, מנפש כל חיי, מעבירה בי צמרמורת מחרידה,
תוך כדי ניסיון להרגיע את עצמי ..'זה בוקר..'..'וזאת רק הרוח'...
אני שמה לב שהליכתי הפכה לריצה קלה.
נעלי הספורט שלרגלי נקשו על הקרקע הרטובה והשמיעו רחש מוזר יחד עם קול חריקת נעליים. קול שהדהד סביבי.
פתאום הרגשתי את הקור. שפתיי החלו נוקשות.ואין לי שליטה אליהן,אין בי כוח לעצור את הנקישות.כמו קלידים..קלידים.קלידים!
משמיעים נגינה אחרת. נגינת עצמות.
בגלל הריצה שמהירותה הולכת וגוברת,אני מרגישה את האוויר הקר מצליף בפני.
ידי מתכווצות לאגרוף, קר לי, אבל הקור לא יגבור,אני לא יעצור.
גופי רועד מקור אבל הרגליים לא מתייחסות, הן ממשיכות לריצה מהירה.
אולי אני יתחמם מהריצה, עולה בי תקוות שווא. לא. הזיעה קרה,וקר לי עוד יותר...אני כמעט מועדת,אבל רואה את סוף הדרך.
רחש עלים מקפיץ אותישוב,מחסירה פעימה,זאת רק הרוח, תרגעי!
שרירי הרגליים כבר כואבים.
הנה,סוף-סוף הגעתי!! אני נעצרת באחת.הצלחתי?
מבטי תר אחר אנשים מוכרים, פנים, עיניים, שמות, משהו!
אך הם אינם.
אני נעלמת דום.
זה לא ייתכן, שוב זה קרה.שוב פספסתי את ההסעה.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
~קטיה~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
