אני ומירי יושבים במרפסת, שותים את הטיפות האחרות השרידן שלי, בכוסיות קטנות וחמות. אני מעשן, היא לא נוגעת בזה בכלל. השיער שלה לפעמים מתעופף קצת עם הרוח שמדי פעם מפציעה. אנחנו מחכים לקצת שמש, שכנראה לא תצא היום יותר, וזה בסדר.

לאף אחד מאתנו אין כוח באמת לעשות משהו עם עצמנו, אולי למירי יש קצת יותר כוח משיש לי אבל מה זה בעצם משנה. היא מספרת לי סיפורים ישנים על כל מה שהיא עשתה פעם. היו לה חיים מעניינים. אנשים בגילה פעם עשו דברים מעניינים, אבל היום הם נוטים רק לספר על החיים שהם חיו פעם. אני אומר לה את זה, והיא צוחקת, והיא אומרת לי שגם אני אהיה כזה. כי ככה זה עם אנשים כמונו, היא ממשיכה. אני שותק.

עוד מעט יש לי יומולדת, אני זורק, אחרי ששנינו מסיימים לשתות את כוס השרידן האחרונה. ולא השתנה כלום, היא משלימה. אבל זה לא משנה בעצם, אני טוען. והיא שואלת מה אני רוצה לעשות עם עצמי, ואני בעצם כבר יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אבל עכשיו זה לא משנה. כי יש לי עוד קצת זמן עד שאני צריך להתעורר, ולהתחיל ללכת אל לאן שאני רוצה. ובינתיים אני רק צריך לצבור טיפות של נסיון ואגמים של ידע ואולי גם להפסיק לעשן בדרך.

מירי, לאן בעצם אנחנו הולכים מפה?

אני לא יודעת, היא אומרת. ואני יודע שהיא כן יודעת, כי הכל אצלה כבר ארוז ומוכן לטיול הבא שלה. היא מהאנשים האלה שלא יכולים להישאר באותו המקום הרבה זמן, למרות שנקודת המוצא שלה ונקודת החזרה שלה תמיד תהיה תל אביב. החלומות שלך, היא אומרת, יכולים בשלב מסויים להתגשם ולהפוך להיות המציאות שאתה כל כך מאמין בה. היא אוספת את הבקבוק הריק של השרידן ומחביאה אותו עמוק בתוך אוסף הבקבוקים שעל המדף שלה יחד עם הבקבוק הענקי של האבסולוט שהבאתי לה לפני שנתיים בערך, אולי קצת פחות.

ואחרי שהיא עושה את זה, אני יודע שזה הזמן שלי לקום וללכת אל.