הכל נהרס.

התכנון שלי למצוא את האושר בשבוע  וחצי הקרובים פשוט נהרס לחלוטין. המציאות די מתחילה להשתלט עלי פתאום, למרות שמאוד יכול להיות שאני סתם דרמטי. אני מנסה להיזכר בפעם האחירונה בשבוע האחרון שהייתי שפוי. ואני רוצה להגיד שהיום בערב הייתי שפוי אבל אני כבר כל כך לא שפוי שאני לא בטוח לגביי זה.

השפיות, היא קוראת לי. אני נקרע בתור מעגל החפירות העמוק הזה ואין לי כוח יותר. אני צריך לישון יומיים בערך בשביל להירגע. אני צריך להירגע.

אני רוצה כל כך הרבה דברים ואני רוצה אותם מאוד אבל כבר אין לי כוח לשום דבר חוץ מלחפור לעצמי על הכל.

***

היא יושבת בחדר השני ועושה מה שאני עושה, אני חושב.

השלישית גמורה על המיטה של ההורים שלי, ומתי שהוא היא תצטרך להעיר אותה.

הרביעית מצלמת אותנו. לפעמים אנחנו מזכירים לה להפסיק ברגעים שלא צריך שיהיו מתועדים אבל עכשיו כבר לא באמת מפריע לנו.

הקלטת הזו עוד תהרוס לנו את החיים. אנחנו נקבל כזה בום למציאות שלנו ואנחנו נאכל המון סרטים.

אנחנו תמיד אוכלים סרטים. כולנו, תמיד. אוכלים סרטים. תקועים בחפירות ובסרטים כל הזמן ומפתחים עוד ועוד חפירות וניתוחים ואנליזות ודיאלקטים מורכבים ואנחנו עושים את זה באלקנטיות טבעית לחלוטין אבל אנחנו. מתים.

***

המוח שלי זועק לחמצן, ומדי פעם אני נזכר לנשום.

העיניים שלי מתפוצצות כמעט בגלל שאני לא ממצמץ.

אני שוקע בתוך הכיסא ולא מצליח לנסות לחשוב על לקום ממנו.

פיליפ גלאס מנגן את כל הרגשות שלי ברקע.

תביאו לי את העט,

אני רוצה לחפור.

ואני אמצא את זה בסוף. וגם אם לא, אז אני אמצא משהו אחר. ואולי אני לא אמצא בכלל. ואני לא רוצה לחשוב מה הלאה.

***

דברים שצריך לעשות:

ללכת לסבתא בבוקר

לשטוף כלים

לזרוק זבל

לטאטא

להשקות עציצים

לסדר את השטיח

לשאוב

לשטוף רצפה

לסדר את החדרים

להחביא את הכל

להירגע

להפסיק

***

לקחו לי את העט.

אפשר לחפור גם בלי.