אנחנו יושבים בהרכב כמעט קבוע.

ערב ערב.

הסיטואציה משתנה, האקט לא.

לפעמים אני מדמיין כאילו אנחנו יושבים עם כפות כאלה, כמו של הילדים הקטנים שבוני ארמונות חול בים, וחופרים. במוח שלי, במוח של מישהו אחר, זה מתשנה לפי שעה, או לפי הרגע. אני לא בטוח.

אני קולט לאט לאט שכל כך כיף לי. ואני קולט שאני סובל כאן. בבית. בנקודת המפלט שלי. לא רוצה להיות בבית שלי. לא רוצה להיות כאן. לא רוצה לבהות בטלוויזיה. לא רוצה לראות את ההורים שלי. לא רוצה לאכול, לא רוצה לישון, לא רוצה להתקלח. עושים את כל הדברים רק כי הגוף לפעמים צורח שהגיע הזמן. אני מעדיף לשבת ולשחק בקקה עם החברים שלי. עם האנשים שנהנים לחפור איתי. או אולי לחפור אותי. זה לא כזה משנה.

הכפות האלה. כפות קטנות וצבעוניות. כשהכף צהובה והידית אדומה. אני רוצה להיות הילד הקטן ההוא, שיושב חמש מטר מההורים שלו והוא שקוע בטראנס של לחפור בחול ולבנות את הארמון שלו. אמא שלו מתעסקת בשטויות שלה, ובודקת מדי פעם שהוא עדיין מתעסק שם בארמון. אולי היא חושבת לעצמה כמה היא הייתה רוצה לגור בארמון. אולי היא תוהה למה הילד שלה לא משחק עם שאר הילדים וחופר בחול עם עצמו. בעצמו. לעצמו.

אני רוצה להיות הילד הזה. שיושב עם בגד ים רטוב וחול בכל מקום בגוף ועם כתמים של ארטיק לימון מסביב לפה וסימנים של מריחות של קרם הגנה גבוה מאוד כי צריך להיזהר על הילדים אבל אל אכפת לו כלום ולא אכפת לו מהמים ולא אכפת לו מהכדור ושאר הצעצועים שאמא שלו הכריחה את אבא שלו לסחוב למקרה שהילד ירצה ורק לחפור לחפור לחפור בחול.

פעם לפני כמה שנים היינו בים עם כל החבר'ה וכולם ישבו בסבבה שלהם ורק אני הייתי חמש מטר מהם וחפרתי לעצמי בור ענקי אבל לא הייתה לי כף צהובה עם ידית אדומה אז חפרתי בידיים ועד שהם הודיעו לי שהולכים הבור היה בגודל של שלושה אנשים שיכולים לשבת שם בכיף ואפילו הבאתי לשם כיס אוישבתי שם בסבבה שלי בחצי מטר מתחת לפני המים ואני הבטתי במתרחש סביבי ואז היינו צריכים ללכת וגל גדול מאוד בא מילא את הבור שלי במים וחול ולא הצלחנו להוציא את הכיסא משם אז אם יוצא לכם פעם לבוא לחוף ראשון ליד הסככות צל שליד סוכה 2 יש איפה שהוא קצת אחרי קו החוף כיסא פלסטיק לבן שקבור מתחת לחול.

אני חופר לעצמי בור כבר שבועות. עם כף צהובה וידית אדומה, אבל מטאפורית. דרך הפה, דרך מונולגים, דרך דיאלוגים, דרך טרילוגים, דרך סרטים, דרך חשיש, דרך מה לא. אבם עם הכף הצהובה והידית האודמה המטאפורית.

אני מקווה שמתי שהוא אני אגיע לכיסא פלסטיק הלבן.

ואז אני אשב בנחת ואביט בשקיעה.