ובכן, מכיוון שאדון ליפשיץ פרש מהקריירה המשגשגת שלו בישראבלוג, ומכיוון שהוא עבר שכנועים ונדנודים רבים, הוא כתב למען הפרוייקט את הפוסטובוס שלו, שמתפרסם כאן לפניכם.

קריאה מהנה.

פוסטובוס 962

"אתה בא אליי?", תפס אותי קולו הצרוד של א' בפלאפון. אלוהים, אני שונא לענות לפלאפון. תמיד מחפשים אותך רק כשאין לך כוח לצאת, כשאין לך כוח לדבר, כשהנשימה קשה, ואתה מרגיש לא רהוט ולא מעוניין. שוב ושוב, אני עושה את אותה הטעות. אז מצאתי את עצמי מברר באתר של "אגד" על האוטובוס לירושלים. חשבתי לנסוע דרך חיפה, אבל ברגע האחרון שיניתי זווית חדירה. עליתי על ההוא מעפולה. התחנה המרכזית בעפולה דומה לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אם היו סוגרים לה את רוב האגפים, מסלקים משם את הזונות, וממלאים במאבטחים. נטוש, עגמומי, וסגרירי. ובצהרי יום כזה, מעונן במיוחד לזו העונה, עליתי על ה-962. הוא הגיע באיחור של רבע-שעה, והנהג לא טרח להתנצל, מהטעם הפשוט, שאיש לא התלונן. עלינו עליו כולנו. על האוטובוס היו כמה זקנים, וחייל עם חברתו הדתייה. הדרך לירושלים הרגישה כמו הנצח: ארוכה, ומתארכת. נראה היה, שכל קילומטר שגמענו, הוסיף לנו עוד שניים, אי-שם לאורך הכביש. הנהג הפעיל את הטייפ, והשמיע לנו נעימות-עם רוסיות, ושר כל הדרך ותופף על מתקן-המטבעות. נראה היה בעליל שהוא מרוצה מהדרך, מרוצה מהנוף, ומבסוט ממיעוט הנוסעים. כל כולו שידר נינוחות ורגיעה, לא מופרע משום דבר חוץ משאלתי, לקראת סוף הנסיעה, אם יוכל, בבקשה, להוריד אותי בצומת שורש. כמובן שישר אמר: "כן", וזרק אותי, על הדרך, בצומת הראל, כ-15 ק"מ משם.

***

פוסטובוס 338

הייתי קם מוקדם בבוקר, לפני שש. מעיר את אמא, ונכנס להתקלח. הייתי לובש גופיה לבנה, נקייה ללא-רבב, ותחתוני בוקסר שאינן לוחצות. מתגלח חלק-חלק, ומסדר את השיער. לובש את מכנסי הא', את חולצת הא', זורק כומתה, מוודא שפק"ל הכיסים מעודכן. זורק עליי דיסקית, והנה אני מוכן. בשש ורבע היינו יוצאים מהבית, ומגיעים בדיוק בזמן. אמא הייתה "חותכת" את האוטובוס, נעצרת מלפניו, ואני הייתי מדביק לה נשיקה, מושך בכוח את הצ'ימידן מהמושב האחורי, מוודא שהנשק על "נצור", ורץ לעלות על האוטובוס. בהצגת חוגר הנהג, שהיה ערבי, בדרך כלל, הנהן בראשו ונתן לי לעבור. תמיד הייתי מוצא לי מושב בצד הימני של האוטובוס, כי ככה אפשר לצפות בכל הכוסיות שעולות, יורדות, או סתם הולכות ברחוב. הייתי מגיע לבסיס, והרס"ר המניאק תמיד היה עוצר אותי לבדוק. לכן התכוננתי כל כך טוב מראש. אבל תמיד היה משהו לא בסדר: הנעליים לא צוחצחו כהלכה, הגילוח לא היה מושלם, לטעמו, השיער ארוך מדי. והאלו, הנהגים הערבים, לפעמים כשהיו רואים רק חייל לבד בתחנה, לא היו עוצרים לו. רק כי הם יכולים. הכל פוליטי ואידיאולוגי ולוחמני. והכי אהבתי, כשלא היו עוצרים לי, והייתי מאחר להגיע לבסיס. תמיד הספינה כבר הייתה מוכנה להפלגה, ואני רק הייתי צריך לעלות, והופ – מפליגים. אוטובוסים וספינות מלחמה. השילוב המתוק שנשאר בזיכרון עם הבושם והאהבה שכבר לא תהיה לעולם.

***

פוסטובוס 826

הדרך המוכרת כל כך, מתל-אביב ואליה. את כל שנת 2005 ביליתי הולך וחוזר, מפציע ונעלם, בין העיר והכפר. בין האוויר המזוהם והקשה לנשימה, לאוויר הצלול והקר. ה-826 תמיד מלא, והכי הייתי אוהב לעלות עליו כשאני לא ממהר. יכולתי לקרוא ספר טוב, להירדם לשעה קלה, לרשום כמה רשמים באיזה יומן מסע. הייתי מחכה לאקסית שלי בצומת, וכשהייתה יורדת מה-826, היינו מתנשקים ממושכות. זמן רב אחרי שנפרדנו, אם הייתי נקלע אל הצומת והאוטובוס היה עוצר, עוד ציפיתי לראות אותה יורדת באותם המדים, למרות שמזמן השתחררה, באותו החיוך ובאותה הנשיקה. הייתי נוסע עליו כשהשמש רק זרחה, לבסיס בצריפין. הייתי עולה עליו בימי חמישי בלילה, כשהוא עמוס חיילים עייפים ומזיעים, שרק רוצים לחזור הביתה. תמיד היו שם הנהגים הכי נחמדים, השעות הכי מדויקות. תמיד היה לי מקום, מעולם לא נאלצתי לעמוד. מבין כל האוטובוסים בהם נסעתי, את ה-826 אהבתי יותר מכולם.

האם אתם כבר כתבתם את הפוסטובוס שלכם? הביטו לצד שמאל של המסך שלכם, יש שם רשימה עם הסברים על הפרוייקט ושלל פוסטובוסים של הרבה אנשים טובים.

סיילנט