אחרי ערב של סרט כבד שכבר ראיתי כמה פעמים, תהיתי בדרך הביתה במכונית מה יהיה עם התסריט שלי. מדי פעם המחשבות עליו מצליחות לחדור פנימה בלי שאני מצליח לשלוט בהן. יצאתי החוצה מהאוטו ותמיד יש את ההרגשה המוזרה הזאת של השכונה שלי באמצע הלילה. עשיתי סיבוב מסביב לפח מחזור בשביל לא יודע מה. וחתכתי לכיוון הבניין.

יש איזה ארבע מטר בין קצה החנייה של הבניין ועד לאיפה שיש עמודים. וקצת לפני איפה שהתחילו עמודים, סצינה התרחשה מולי. בזמן שאני הולך ככה אל מעבר לחומה, העיניים שלי מטיילות ומחפשות משהו להתמקד עליו. סצינת סקס זה דבר טוב להתמקד בו, למשל.

חתול לבן, עם כתמים כתומים (זה כאילו שכתם נועד מעצם שמו להיות כתום, וכאילו שהחתול הזה נועד להיות שם באותו הרגע) נראה כאילו אונס חתולה שחורה ששוכבת על האספלט בלי לזוז. הוא נושך אותה בצוואר, וזה היה יכול להיות יפה אם החתולה השחורה לא הייתה מתה. לא ידעתי את זה בהתחלה, העיניים שלה היו פתוחות עם מבט כזה של מישהו חי. רק אחרי שהחתול השני הרים לה את הראש וזה נשמט מבין שיניו אל האספלט כמו אבן, הנחתי לעצמי שהיא מתה. מחשבה על נקרופיליה עלתה לשבריר שנייה, אבל אז משהו הרבה יותר כואב מזה היה לי מול העיניים.

אנשים, מטבע האדם, למדו על הויתור. רובנו מוותרים כל הזמן. רובנו אפילו לא שמים לב לזה. לעצמנו, לאחרים, זה תמיד שם, אבל אף אחד לא קורא לויתור בשמו. וזה לא רע, לוותר. לוותר זה עניין של כל אחד עם עצמו, ואני חושב שאולי כשאני אזדקן, אני אבין את המשמעות האמיתית של הויתור. אבל כרגע, על פי איך שאני מכיר את עצמי, אני יודע שאני מוותר לעצמי הרבה.

החתול הלבן עם הכתמים הכתומים לא ויתר. לא לשנייה. הוא גער מעל החתולה השחורה, וניסה למשוך אותה בצוואר. בכל פעם הוא מרים אותה כמה סנטימטרים, ואז לא מצליח, ומשחרר. הוא יורד מעליה לשנייה, ואז חוזר וממשיך. הוא לא מוותר. הוא לא מתייאש. פעם אחת הוא מצליח להרים אותה קצת יותר גבוה, וברגע שמתחיל ניצוץ של תקווה, הגופה הכבדה משתחררת מהשיניים של החתול ונופלת חזרה אל האספלט.

את כל זה אני רואה מתוך הלובי של הבניין. לא רוצה להפריע לחתול, אז מביט בו דרך הזכוכית. אני מנסה לחשוב, מי הייתה החתולה הזו, שכל כך קשה לו לוותר עליה. חברה טובה? אמא לגורים שלו? אמא שלו? או אולי הוא סתם, חתול שאכפת. קשה לדמיין איך היא נדרסה, שם, כמעט באמצע של החנייה. מי לא ראה אותה. וכמה זמן החתול הזה כבר שם, מעליה, מנסה להעיר אותה, או להזיז אותה הצידה. להניח אותה במקום שקט, שתוכל לנוח בשקט. כמה זמן הוא כבר שם, עושה את אותו הדבר? האם הוא הביט בשעון? שם לב לתנועת הירח, או כל דבר אחר שבעזרתו חתולים מודדים את הזמן?

האם זמן הוא בכלל  גורם כשמדובר במוות? וכמה זמן ייקח לו עד שהוא יבין שהוא לא יכול. כמה זמן עד שהוא יוותר. עד שיתייאש. שיתן למציאות הנוראה לחדור לבינה שלו והוא יניח את הגופה השחורה להירקב אל בין חתיכות האספלט, אם אך אחד לא יזיז אותה משם.

ואז אני חושב, כמה זמן ייקח לי להתייאש. להתייאש מכל דבר ודבר שלא טוב לי איתו. תוהה עד מתי אני אפסיק לוותר. וכמה זמן אני כבר עומד שם, ומביט על החתול. למה אני לא מוותר ועולה הביתה? אני יודע שהוא לא יצליח. אני יודע איך הסרט נגמר, למה אני ממשיך לצפות בו, שוב ושוב ושוב. ניצוץ של תקווה, אולי. שיש סיכוי קטן, אחוז אחד, שיש אופציה אחרת. שאפשר לא ככה. שיש לי זכות בחירה. לדעת שאני אוכל לא לוותר.

אולי זה היה הבהוב של האורות מהכיוון השני בחניה שגרם לי לוותר, מה שגרם לי ללכת אל המעלית וללחוץ על כפתור ולעלות כמה קומות ולהכניס את המפתח בשקט וללכת בעוד יותר שקט אל החדר ולשבת מול המחשב. ניסיתי לראות דרך החלון מה הולך שם למטה, בסצינה שלי. לא רואים כלום. חשבתי על לקחת את המצלמה, ולחזור אל האקשן המוזר של הלילה, אבל ויתרתי.

***

"מה עושים כשלא יודעים מי אתה יותר?" שולחת לי ידידה הודעה כשאני מתיישב מול המסך.

"בשניות אלה, אני שואל את עצמי את אותה השאלה בדיוק", עניתי.