אתמול כבר ניסיתי להתיישב לכתוב. מזג האוויר הזה עושה לי חשק להיות כחול כהה ורטוב. לא הצלחתי. עברה יממה. ואני כותב את השורה הזאת ממש עכשיו, ואני לא אפסיק עד שלא אהיה מסופק.

ההפקה מתחילה לרוץ. אני די עומד בקצב. אני שמח עם זה והכל, זה רק שאני לא כל כך מוצא את עצמי, אבל זה טוב, כי ככה אין לי זמן להתייחס לכל הדברים הנפשיים שאמורים לקרות לי. והם קורים, אני פשוט מתעלם וממשיך לעבוד על הסרט.

היום היה לי קצת זמן פנוי. אחרי ערב מוזר קצת נסעתי לי קצת עם הגשם. דרכים ישנות וריקות מורחות את האור על הכביש, ואני מתקדם במהירות סבירה לכיוון לא ידוע, נותן לאוטו לנסוע בעצמו עם הקצב של הרדיו. מתי שהוא יש איזה שהוא ברק התנפץ וכיבה את כל החשמל ברחובות. חיכיתי לאיזו הארה שתגיע, אם החושך המופלא וכל הגשם הזה, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה להמשיך לנסוע ולנסוע במעגלים מסביב לחיים שלי עד שהיה שיר לא משהו ברדיו, ואז החזרתי את האוטו הביתה ועליתי לכאן.

מצפה לנו עוד שבוע ארוך מאוד, אולי קצת פחות עמוס בנסיעות, אבל ארוך. הוא גם הולך להיות מעניין. הוא גם בטח יהיה כואב, אם אני הניחוש שלי לגבי מה שהולך לקרות יגשים את עצמו.

ברק זוהר במיוחד מאיר לרגע את השכונה כולה. לפעמים אני רוצה להאט את הכל, להביט איך הכל נצבע באור כסוף. ואז רעם ענקי, שאף עוד לא הצלחתי לתאר אותו כמו שצריך. הגשם מתחזק. אני אצטרך תכף לפתוח את החלון. יהיה לי קר.

***

מאיה התקשרה אליי. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני ארבע שנים, באוטובוס. לא הייתי מאוהב בה. אבל חשבתי שהיא יפה. אין קשר בין הדברים.

נפגשנו בבית קפה נחמד ומחומם. הקדמתי בשעה. אני אוהב לשתות קפה אחד לפני פגישה. אני לומד להכיר את המקום, את המלצרית, את האווירה, וככה אני משרה אווירת נוחות. השמש היגעה לאמצע השמיים וחיממה את הכל, וטיפות שנחתו כבר מנצנצות בחיוך. חמש דקות לפני שקבענו, מתחיל להחשיך ומישהו מוריד את המים, וכל תל אביב נראית כמו ציור אימפרסיוניסטי אפור.

מאיה נכנסת. היא מזהה אותי, אני לא מזהה אותה. היא מתיישבת מולי, פורעת עם אצבעותיה את שערה הרטוב. הקפה שלה מגיע מיד. בלי שהיא אפילו ביקשה. ברק מאיר את תל אביב, וניצוץ שאני לא מכיר נדלק בעיניים של מאיה. רעם חזק מנע ממני לשמוע א המשפט הראשון שהיא אמרה.

אחרי חצי שעה של עצובה קצת עם נוסטלגיה של לפני ארבע שנים, מיכל עוברת נושא. היא שמעה שאני בתחום, היא צריכה קצת עזרה. אני לא שש לתת לה אותה. אני מתנצל מאוד, אבל אני כרגע לא במצב שאני יכול לעזור לה עם הבעיות שלה. הניצוץ שאני לא מכיר חזר לה לעיניים, הפעם בלי ברק, ואני מקטלג אותו כניצוץ שטני. היא מודה לי בנימוס, ועוזבת בחופזה.

אני נשאר לשתות עוד קפה אחד. בערך באמצע הקפה השמש שוב יוצאת, אז אני מתקפל מהר, לוגם את מחצית הקפה שנשארה לי, זורק מאחוריי כסף בלי לבקש חשבון, ובורח אל השמש.

דקה אחר כך הגשם מתחיל לרדת. לא משהו רציני, טפטוף סביר. שבוע אחר כך אני שומע שמיכל מתה.