מיכל נותנת לעשן להשתחרר ממנה, שפם רפאים מסתלסל מהאף שלה. היא לא מדברת. העיניים שלה, לעומת ניצוץ האש שבין אצבעותיה, כבויות. אני לא חושב שראיתי את מיכל פעם בלי כל השחור הזה מסביב לעיניים.

"הייתי פה כמה פעמים לפני", היא אומרת בקול הצרוד והנוגה ביותר שתשמעו אי פעם. היא מספרת לי את כל מאורעות החודש האחרון, שבו לא ראיתי אותה, מרחיבה ומקצרת איפה שצריך. היא מדייקת במילים שלה, ואני מעריך אותה על כך שהיא לא נותנת לעשן לחלחל לה אל יכולת הדיבור. אני מספר לה על מאיה, שהייתה פעם חברה טובה מאוד שלנו, בעוד אני מדליק שוב את הניצוץ שכבה בינתיים. היא מקשיבה ושותקת, מוצצת כל פיסת מידע שאני מעביר לה.

בחיי שאפשר היה לשמוע את הכינורות מנגנים בזמן שמלצר משועמם מפנה מאפרה, ושתי כוסות קפה. מיכל מתעטפת בצעיף ישן, כי למרות שאנחנו יושבים בחלל שאמור להיות חם וסגור, יש פתח שמכניס את החורף אלינו, מצנן את העצמות שמחברות את הגוף השברירי שלה יחד, ליצירה הכל כך ריאליסטית שמכונה מיכל.

ניצוץ של אימה נדלק לה בעיניים, ניצוץ אש משייט בחלל יחד עם אצבעותיה, כשאני מספר לה בפירוט גס איך מאיה מתה. השיחה גולשת לשיחה עמוקה על מצב הסמים בארץ בכלל, ועל ההתמכרות של מאיה בפרט.

"החלק הגרוע ביותר הוא שאין אף אחד להאשים", היא מסכמת את הסיפור של מאיה. כאילו שהסיפור שלה דורש גורם חיצוני, למרות שאנחנו יודעים שמאיה הביאה את הכל על עצמה. היא אומרת את זה תוך כדי הליכה בשדרה מוארת של אמצע תל אביב, כפור נהדף מתוך גרונה החבול מסיגריות. אני משתעל שיעול קשה, מצפה שמיכל תעיר משהו, ושותק כשהיא מעדיפה לשמור את קולה היפה לעצמה. היא רק תוחבת את ידיה בכיסים של המעיל הירוק והמרופט שלה, וממשיכה ללכת.

לקראת סוף השדרה היא נעצרת, מעקלת את הדרך אל תוך הספסל האחרון. "הספסל הכי עצוב של תל אביב", מיכל אומרת. אני תוהה אם היא מתכוונת לכל הפעמים שישבנו שלושתנו עליו, תמיד באותו סדר ישיבה, מגלגלים בסתר סודות בחשכה, מדליקים אותה בעזרת ניצוצות אושר של שנות העשרים המאוחרות שלנו. הרווח שבינינו בולט יותר מתמיד לעין, הרווח שבו הייתה יושבת מאיה. אני ומיכל אף פעם לא קרובים לי מאיה.

אני מספר לה את הפרק שלפני האחרון. המקרה האחרון של מאיה שהיא צרחה את עצמה אל תוך הכביש באמצע רחוב בלפור, בדיוק ברגע שמכונית הפולסווגן של האמא הלא ביולוגית שלה מאיצה לכיוון אלנבי, לכיוון של מאיה, שבאותן שניות מוצאת את עצמה מתרסקת בשתיקה אל תוך האספלט.

מיכל לא מזדעזעת ממה שקרה בדקות שלפני, בתוך הדירה של החבר שלה. והאמת שזה באמת לא סיפור מזעזע. לפחות לא מזעזע מספיק בשביל לבוא לפני סצינת הסיום של החיים של מאיה. "מוזר שזה יצא ככה", היא אומרת אחרי שאני מוסיף פרט קריטי בעלילה, שמספר על כך שאני עזבתי את הדירה של החבר של מאיה דקות אחריה, אבל לרחוב מאז"ה, מפספס את סוף הסרט השייקספירי, ושומע עליו רק אחר כך בכתבה קצרה בעיתון של מחר.

מיכל מוציאה יד מתוך המעיל, אוחזת בחתיכת נייר מקופלת. ציור ישן שהיא ציירה. ציור ישן שבו מצויירת מאיה. מיכל מציירת יפה. כשאני מרים את העיניים שלי מהקווים הכחולים שמאגדים את דמותה של מאיה המצויירת, המשך הספסל ריק. אני מרים עוד את הראש, אל קצה השדרה, ומיכל נמצאת שם, מתקדמת אל עבר הכיוון הכללי של הבית שלה, שאותו מעולם לא זכיתי לראות.