בעוד המחשב מתכונן, אני מכין את עצמי. מותח את האצבעות, מחמם אותן, מותח את הצוואר, מיישר את המשקפיים, ומדליק ג'וינט.

ואז, בעוד ערב מהפנט עם דמויותיהן הערפיליות של מאיה ומיכל, מגיע רגע מעניין. הרגע המעניין הוא:

רועי (שם בדוי) מתחבר.

אם יש דמות מושלמת להשלים את הסאגה של מאיה ומיכל, השם של רועי (שם בדוי) עושה את העבודה. ולפני שאני אסביר את מהות הרגע המעניין, אני אצטרך לספר את ההיסטוריה המתומצתת של רועי (שם בדוי):

ההיסטוריה המתומצתת של רועי (שם בדוי):

רועי (שם בדוי) היה ועודנו הדילר הקטן הכי גדול בתל אביב. עצם אזור העבודה הקבוע שלו במרכז תל אביב, שנמצא איפה שהוא ליד איפה שאני ומיכל יושבים על הספסל אחרי שסיפרתי לה את הצד שלי בספור של מאיה.

רועי (שם בדוי) גם היה הבחור שהתעסק איתנו. ובעיקר, כמובן, עם מאיה. מאיה דיברה איתו, סגרה איתו מחירים, דאגה לערבים הזויים לחלוטין של שלושתנו. החיבור של שלושתנו, ושל רועי (שם בדוי), הדילר, היה מושלם. הרי בסופו של דבר, חלק מהקרדיט מגיע גם אליו.

רועי (שם בדוי) היה דואג לנו לסמים קלים, ומעצם היותו האדם הכי עסוק שאני מכיר בתל אביב, למרות שעבודה בקובייה במשרד כל שהוא אין לו, הוא גם סיפר לנו אותם די הרבה. היינו קונים בכמויות גדולות, פעם בכמה חודשים, ותמיד מעכשיו לעוד כמה ימים, שזה עסקה מצויינת כשמדובר בסמים.

זו ההיסטוריה המתומצתת של רועי (שם בדוי). וכשרועי (שם בדוי) יוצר רגע מעניין בערב הסתמי שלי עם עצמי ועם דמויות הערפל של מאיה ומיכל שלא עוזרות לי במיוחד, אני חושב מה לעשות.

אז הוא מתחבר. חלון ההודעה קופץ לי אל מול העיניים באמצע משחק ספיידר סוליטייר משעמם, בדיוק בזווית מושלמת עם הפינה הימנית התחתונה של המסך. לפני שאני לוחץ עליה, מה שיפתח לי חלון שיחה איתו, אני חושב. לא שמענו ממנו כלום או יצרנו איתו קשר מאז הסיפור עם מאיה (ועצוב שזה כבר הפך להיות הסיפור ההוא, מאז), והחומר שקנינו ממנו בפעם האחרונה, לפני הסיפור עם מאיה, עומד להיגמר. אני לא יודע איך מיכל מסתדרת, אני גם לא חושב שמומלץ שאני אשאל אותה, כי זה יעלה דברים שעדיף שכרגע ובכלל יישארו מתחת לשטיח. מסקנה: אני צריך חומר. (השאלה שנשאלת לפני זה, כמובן, האם יש לי כסף. התשובה היא כן. הלאה). הוא כרגע הבנאדם הכי זמין. הכי נוח. לצרכים האלה, כמובן. אני תוהה אם אני אצטרך להעלות את הסיפור של מאיה, שכבר הפך לטרגדיה נודעת שעוברת מפה לאוזן בברנז'ה המסוממת של תל אביב.

smoker : היי

 johnnyboy: מה המצב

 smoker: סבבה, מה איתך?

 johnnyboy: רגיל

 smoker: אז זהו, שאצלי יבש.

 smoker: ?

 johnnyboy: דבר איתי עוד יומיים, יהיה משהו

 smoker: מאה אחוז?

 johnnyboy: כן

ומיד אחר כך הוא נעלם. בדיוק באותה מהירות שבא הוא הגיע, הוא נעלם, כמו כמויות אדי העשן שממלאים את החדר שלי כל יום, כולם נעלמים לאיזה שהוא מקום שאני לא מכיר. אני עובר על השיחה המרתקת הזו, ומחפש טעויות. אין. השיחה מושלמת. המילה שלו היא מילה, ככה שאני לא דואג לגבי ענייני העסקים. זה הסיפור עם מאיה שבגללו אני מודאג.

האם הוא התנתק בשביל להימנע מהצורך להעלות את הסיפור של מאיה? ואם כן, למה? אני מניח שהעסקים די התדרדרו לאחרונה, שזה, אם להיכנס לטכניות של הפרטים, הגרם הראשוני למותה של מאיה. אבל רק טכנית, כמובן. אתם מבינים, בטרגדיה הזאת, שעוברת מפה לאוזן ברחבי מרכז תל אביב, הוא האשם המרכזי, בתור זה שלא סיפק לה משהו שיקל עליה, כביכול. אבל העניין הוא, שהטרגדיה הזאת די שונה מהגרסא המקורית של הסיפור של מאיה. אין לו קשר לדברים, לרועי (שם בדוי).

אני תוהה איך ייראה המפגש שלנו, שלי ושל רועי (שם בדוי). האם הנושא יעלה שם? ולמה לעזאזל אני כל כך נהנה מההתעסקות הזאת עם הסיפור של מאיה?

מנטרה: מאיה מתה. מוב און. גם אם זה אומר לקנות סמים מהדילר שלה.

זו מנטרה סבירה. הרי מיכל המשיכה כפי הנראה בחיים שלה, וכך גם כל מי שאי פעם הכיר את מאיה, שהסימנים שהשאירה אחריה, בהיותה רק דמות שולית בתסריט הגדול של העיר תל אביב, הולכים ומיטשטשים. העניין הוא, שאיש חכם אמר לי דבר בהקשר אחר לגמרי, רגעים ספורים אחרי שהחלטתי שזו תהא המנטרה שלי, והוא: "תיזהר ממנטרות. זה טוב לנזירים בודהיסטים, לא לישראלים אבודים".

לפני שאני הולך לישון, אני סוגר את חלון השיחה שלי עם רועי (שם בדוי). כמובן, ששנייה אחרי שאני עושה את זה, רועי (שם בדוי) מתחבר שוב. אני מתעלם מהמחשבות שצפות לי יחד עם ההתחברות שלו, ומוותר על שיחה מאולצת עם רועי (שם בדוי), גם הוא, אני מתאר לעצמי, ישראלי אבוד.