את אמיר יצא לי לפגוש במקרה כמה פעמים. אם יש מישהו שעונה על ההגדרה המלאה והמורחבת של "ישראלי אבוד", זה אותו אמיר. בתקופה שפגשתי אותו במקרה, הייתי יושב בבתי קפה שונים ברחבי הלוקיישן הגדול של החיים שלנו, בדרך כלל עם מאפרה מלאה, קפה והרבה עבודה מול העיניים. את אמיר הייתי פוגש בכל פעם במקום אחר, תמיד ממהר לאן שהוא אחר, עוצר לדקה לשאול לשלומי. זה היה, כמובן, הרבה לפני מאיה. אם לשים את האצבע על התקופה הספציפית, זה היה באמצע איזה פרוייקט רציני, אחרי שלא ראיתי את מאיה או מיכל כמה חודשים.

כשאני מנותק לכמה זמן מאנשים מסוימים, לדוגמא מיכל או מאיה, אני בדרך כלל נוטה לחפש מישהו אחר, אולי להשלים את החסך. לדוגמא, אמיר. אחרי כמה פגישות מקריות איתו גם הוא וגם אני הסכמנו שזה בלתי אפשרי ככה, וקבענו להיפגש באופן מסודר, בעיקר בענייני עבודה. אבל כמו תמיד, לפחות אצל כל הישראלים האבודים שאני מכיר, ענייני עבודה בפגישה גולשים אחרי כוס קפה וחצי לעניינים אחרים. אחרי הכוס השנייה אותו ישראלי אבוד שאתו אתה נמצא ידע עלייך די הרבה. הרבה מעבר למותר, אני מניח. או לפחות הרבה מעבר למותר במקרה של אמיר.

בפגישת העבודה השנייה שלנו, כבר סיפרתי על מאיה ומיכל. פשוט הסיפור שלי איתן תמיד היה מורכב, אם או בלי מאיה, חיה או מתה. ומיכל בכלל לדעתי מתוסבכת הרבה יותר ממאיה, למרות שהיא לא הראתה את זה כמו מאיה. אמיר נתן לי עצות בעיקר. זו הנטייה של הישראלים האבודים, לתת לך עצות מתוך תורת החיים שלהם. תורת החיים של רוב הישראלים האבודים, היא די זהה. גם של אמיר, דומה לרוב אלה שכבר שמעתי. אבל העניין הוא (וזה אחד הדברים האהובים עליי בישראלים האבודים), שכל אחד מהם נותן לך את ההרגשה שכל מה שהוא אומר לך הוא לא רק נכון כללית ונכון ספציפית לגבייך, אלא גם שיש הרבה עניין בכל העצות האלה של הישראלים האבודים. וגם בעצות של אמיר. תורת החיים שלו, כביכול. והייתי מנסה לפרט אותה, אבל זו משימה שתיקח לי הרבה יותר מערב אפוף עשן יחיד.

באחד מן הימים, שכלל בעיקר נסיעות משותפות שלי ושל אמיר בענייני עבודה, השיחה בנסיעה, שהיא עוד סוג של שיחות שאני אוהב, הפכה במהלך היום ליותר ויותר עמוקה, בעניינים יותר ויותר רגשיים. הפרש הגילאים בינו לביני בולט במיוחד, כי ניכר שהטון, המבט, והמחשבה באים מתוך אינטלקט שמתפתח ומתחדד עם הגיל.

הם יודעים לקלוע בול מטרה, הישראלים האבודים. ואמיר, באחת הנסיעות האחרונות של אותו היום, אולי אפילו הנסיעה האחרונה, דיבר כל כך בפתיחות עליי ועליו, אך במידה הנכונה מבחינת אורך מערכת היחסים שלנו. כשאני מוריד אותו איפה בפינה בדרום תל אביב, ברגע הקצרצר שהוא זורק לי מבט קטן של מחווה מחוץ לאוטו, אפשר לעשות פאוז. לא לשמוע את הצפירות העצבניות של המכוניות מאחוריי, לא לראות את האנשים ברחוב שמסתכלים על מוקד הרעש, לא להרגיש את מזג האוויר הזוועתי של חום וגשם, ופשוט לתת למבט הקטן הזה, שכל כך מעט ממנו זכור לי באמת, וכל מה שנותר ממנו זו בעצם אידיאליזציה של הרגע, לעצור.

פחות משנייה אחרי זה, העולם ממשיך הלאה אל קיצו, הדלת נטרקת, ואני פשוט ממשיך לנסוע שמאלה לכיוון שממנו באנו, ושוכח להסתכל אחורה דרך המראה, לתת לו מבט בפעם האחרונה. כשאני נזכר, כבר אי אפשר לראות אותו, וכשהמבט נח באיזו עצירה בעצור אל צדדי הרחוב, מאיה ומיכל, יושבות שתיהן עם אני-אחר, בספסל אחר, ונראות הרבה יותר מאושרות משהן היו איתי. הייאוש שלי גואה, ואני ממשיך לנסוע אל תוך השפל, לא רוצה להביט בתמונה ההיא שוב, שדווקא חרוטה לי הרבה יותר טוב בזכרון.

כל מה שאמיר אמר לי עשר דקות לפני, על כל מה שאני צריך לעשות בקשר למאיה ומיכל, נמחק אוטומטית. רבע שעה אחרי, אני עוצר בשוליים של ההתחלה של איילון, מחפש סיגריה בוערת שבטעות התעופפה אל תוך המושב האחורי, אומרת ידידה אחרת שלי בטלפון דברים שונים לגמרי ממה שאמיר אמר, ואני לא מוצא את הסיגריה, והיא ממשיכה בשלה, מותירה אותי מבולבל מהסיגריה ומהשיחה, ואני נבלע אל תוך פקק עם שירים מעצבנים, מנסה לחשוב מה לעשות.

במשך ימים רבים אחר כך, העבודה הייתה הרבה יותר אינטנסיבית, ויצא לי לראות בטעות את מאיה ומיכל די הרבה, ניסיתי להיזכר במה שאמיר אמר לי באותן כל הפעמים שנפגשנו אז. ובמיוחד בנסיעה האחרונה. אבל, ובכן, הזיכרון שלי, מחקרים מוכיחים, כבר בכלל לא משהו.