חודש פברואר מתחיל יום אחרי שהוא באמת מתחיל. אני יורד מאוטובוס גדול ותשוש, ומוביל את עצמי אל המקום בו נמצא הקול איתו דיברתי דקות לפני כן. טפטוף ספונטני מתחיל, מלווה אותי בסמטאות חדשות שמעולם לא ביקרתי בהן.

ציפיתי שריח מסתורי של קפה וכשפים יוביל אותי אל המקום אליו אני אמור להגיע, אך דווקא שלט קטן מכוון אותי בדיוק אל הנקודה. אני מגיע לנקודה. אין שום ריח באוויר. תמונות רבות ומכתבים ישנים תלויים על כל פיסת קיר אפשרית. קמיעות, חמסות, תפילות וברכות מפוזרים בכל החדר. אישה קטנה עם עיניים ענקיות יוצאת אליי מתוך בד שמוביל למקום אחר, ובקול חזק אומרת לי לשבת.

עשרים דקות אחר כך המציאות פרושה על השולחן מולי, מפוזרת בחתיכות בין הקלפים. האישה אומרת שיש לי עין הרע, ובתוך העיניים שלה רואים אמת, ואז היא אומרת לי לעבור לשבת בכיסא אחר. היא נוטלת ידיים, ומתוך מגירות שונות מוציאה מצרכים ואבקות ודברים אחרים שאני לא יודע מה הם. היא ממלמלת לעצמה, ואני ממתין לשמוע רעמים. היא מושחת אותי בשמן. היא נותנת לי קצת מן השמן, וקצת עשבים, ושקית אחת חומה.

אנחנו חוזרים אל השולחן הקטן. היא עכשיו איך שהוא קרובה יותר אליי, בוחנת את משקעי הקפה שנותרו בספל העתיקה שלי. אנשים חולפים בחוץ. אני נמנע מלהביט בהם, ספק בושה ספק אמון. חתיכות קטנות של מציאות נוצצות בתוך משקעי הקפה, חודרות לי אל תוך העיניים.

אחרי עשרים דקות אני מחוץ לסמטאות, מוליך את עצמי באיטיות אל הבית, מנסה להיזכר בכל הדברים שאמרה לי האישה הקטנה עם העיניים הגדולות. אני עובר הרבה מכשולים, כמעט נופל, ממשיך ללכת. אני רואה את מיכל בדרך, בצד השני של הרחוב. הרבה זמן לא ראיתי את מיכל בחלק הזה של העיר. ואני יודע בדיוק מה היא עושה פה. האישה הקטנה עם העיניים הגדולות ממתינה לה עכשיו.

***

הרעמים שחיכיתי להם כל כך, הגיעו עכשיו. אני תוהה כמה קר הולך להיות חודש פברואר, ומה שלום מיכל.