לכבוד שלוש שנים בבלוג, החלטתי לכתוב פוסט. לא כל מיני קשקושים וחתיכות של ספרים, אלא סתם, פוסט רגיל. התאריך של הכתיבה הזאת הוא בכלל שבוע לפני, אבל אני מניח לעצמי שאני פשוט אהיה עסוק מדי בעוד שבוע, ככה שטוב שעושים את זה עכשיו.

זאת בעצם הבעיה, אני חושב. כבר כמה חודשים שאין לי זמן. אבל בואו נקרא לילד בשמו: הסרט. והסרט הזה, די תופס לי את הזמן. אבל אני לא מתלונן, אני פשוט נותן תיאור מצב. אני סך הכל מאוד נהנה מהעבודה, למרות מלחמת ההתשה שאנחנו עוברים בדרך.

אבל לכבוד המאורע, שלוש שנים והכל, צריך לכתוב פוסט נורמלי. כן, בואו נחזור לזה.

אז בקיצור, עברו שלוש שנים. יש פה ארכיון של שלוש שנים שמלאות בכל השטויות שלי. בכל דבר מטומטם או מדכא שקרה לי. חלק ממה שכתבתי היה במטרה להקיא מחשבות, וחלק היה בשביל סתם להרגיש משעשע. אני יכול להמשיך לנסות לתאר לכם את הארכיון (ופרסומת לעצמי ממש עכשיו:) אבל אתם תצטרכו לדפדף בו בעצמכם.

בשנה שעברה הייתי בטוח שאם עברו שנתיים, אז זה אומר שזהו. שאני לא מסוגל לכתוב יותר. שכתבתי שנתיים ועכשיו הפסקה. ומי שקורא כאן משנים עברו (נראה לי שאני מתכוון אלייך בטי), יודע שהשנה האחרונה הייתה רצופה מחסומי כתיבה. אבל למדתי לקבל את המחלה של הכתיבה, ולמדתי לחיות עם זה. זה לא כל כך נורא אחרי שמתרגלים.

הפוסטים שכן הצליחו להגיע לכאן בשנה האחרונה, ובעיקר בכמה חודשים האחרונים, הם סוג של משהו אחר שאני עושה פה. אני מתאר לעצמי שזה לא משנה בכל מקרה. זה פשוט הרבה יותר נוח לקחת את הדברים ולשים אותם בתור המחשבות שלי.

אני מתאר לעצמי שהשנה הבאה תהיה שונה לחלוטין, מבחינת הדברים שייקרו פה. צבא וכל זה. אני בטח יצבע את הבלוג בירוק זית או משהו כזה. קחו אוויר.  

אני לא בטוח אם יש לי עוד משהו להגיד.