אני מבין, שלהגיב לפוסטים קריטיים (ע"ע פוסט קודם), זו איזו פריבילגיה שלא זכיתי לה.

(גאד, אני זונה של ריטיינג)

סייל

את אמיר יצא לי לפגוש במקרה כמה פעמים. אם יש מישהו שעונה על ההגדרה המלאה והמורחבת של "ישראלי אבוד", זה אותו אמיר. בתקופה שפגשתי אותו במקרה, הייתי יושב בבתי קפה שונים ברחבי הלוקיישן הגדול של החיים שלנו, בדרך כלל עם מאפרה מלאה, קפה והרבה עבודה מול העיניים. את אמיר הייתי פוגש בכל פעם במקום אחר, תמיד ממהר לאן שהוא אחר, עוצר לדקה לשאול לשלומי. זה היה, כמובן, הרבה לפני מאיה. אם לשים את האצבע על התקופה הספציפית, זה היה באמצע איזה פרוייקט רציני, אחרי שלא ראיתי את מאיה או מיכל כמה חודשים.

כשאני מנותק לכמה זמן מאנשים מסוימים, לדוגמא מיכל או מאיה, אני בדרך כלל נוטה לחפש מישהו אחר, אולי להשלים את החסך. לדוגמא, אמיר. אחרי כמה פגישות מקריות איתו גם הוא וגם אני הסכמנו שזה בלתי אפשרי ככה, וקבענו להיפגש באופן מסודר, בעיקר בענייני עבודה. אבל כמו תמיד, לפחות אצל כל הישראלים האבודים שאני מכיר, ענייני עבודה בפגישה גולשים אחרי כוס קפה וחצי לעניינים אחרים. אחרי הכוס השנייה אותו ישראלי אבוד שאתו אתה נמצא ידע עלייך די הרבה. הרבה מעבר למותר, אני מניח. או לפחות הרבה מעבר למותר במקרה של אמיר.

בפגישת העבודה השנייה שלנו, כבר סיפרתי על מאיה ומיכל. פשוט הסיפור שלי איתן תמיד היה מורכב, אם או בלי מאיה, חיה או מתה. ומיכל בכלל לדעתי מתוסבכת הרבה יותר ממאיה, למרות שהיא לא הראתה את זה כמו מאיה. אמיר נתן לי עצות בעיקר. זו הנטייה של הישראלים האבודים, לתת לך עצות מתוך תורת החיים שלהם. תורת החיים של רוב הישראלים האבודים, היא די זהה. גם של אמיר, דומה לרוב אלה שכבר שמעתי. אבל העניין הוא (וזה אחד הדברים האהובים עליי בישראלים האבודים), שכל אחד מהם נותן לך את ההרגשה שכל מה שהוא אומר לך הוא לא רק נכון כללית ונכון ספציפית לגבייך, אלא גם שיש הרבה עניין בכל העצות האלה של הישראלים האבודים. וגם בעצות של אמיר. תורת החיים שלו, כביכול. והייתי מנסה לפרט אותה, אבל זו משימה שתיקח לי הרבה יותר מערב אפוף עשן יחיד.

באחד מן הימים, שכלל בעיקר נסיעות משותפות שלי ושל אמיר בענייני עבודה, השיחה בנסיעה, שהיא עוד סוג של שיחות שאני אוהב, הפכה במהלך היום ליותר ויותר עמוקה, בעניינים יותר ויותר רגשיים. הפרש הגילאים בינו לביני בולט במיוחד, כי ניכר שהטון, המבט, והמחשבה באים מתוך אינטלקט שמתפתח ומתחדד עם הגיל.

הם יודעים לקלוע בול מטרה, הישראלים האבודים. ואמיר, באחת הנסיעות האחרונות של אותו היום, אולי אפילו הנסיעה האחרונה, דיבר כל כך בפתיחות עליי ועליו, אך במידה הנכונה מבחינת אורך מערכת היחסים שלנו. כשאני מוריד אותו איפה בפינה בדרום תל אביב, ברגע הקצרצר שהוא זורק לי מבט קטן של מחווה מחוץ לאוטו, אפשר לעשות פאוז. לא לשמוע את הצפירות העצבניות של המכוניות מאחוריי, לא לראות את האנשים ברחוב שמסתכלים על מוקד הרעש, לא להרגיש את מזג האוויר הזוועתי של חום וגשם, ופשוט לתת למבט הקטן הזה, שכל כך מעט ממנו זכור לי באמת, וכל מה שנותר ממנו זו בעצם אידיאליזציה של הרגע, לעצור.

פחות משנייה אחרי זה, העולם ממשיך הלאה אל קיצו, הדלת נטרקת, ואני פשוט ממשיך לנסוע שמאלה לכיוון שממנו באנו, ושוכח להסתכל אחורה דרך המראה, לתת לו מבט בפעם האחרונה. כשאני נזכר, כבר אי אפשר לראות אותו, וכשהמבט נח באיזו עצירה בעצור אל צדדי הרחוב, מאיה ומיכל, יושבות שתיהן עם אני-אחר, בספסל אחר, ונראות הרבה יותר מאושרות משהן היו איתי. הייאוש שלי גואה, ואני ממשיך לנסוע אל תוך השפל, לא רוצה להביט בתמונה ההיא שוב, שדווקא חרוטה לי הרבה יותר טוב בזכרון.

כל מה שאמיר אמר לי עשר דקות לפני, על כל מה שאני צריך לעשות בקשר למאיה ומיכל, נמחק אוטומטית. רבע שעה אחרי, אני עוצר בשוליים של ההתחלה של איילון, מחפש סיגריה בוערת שבטעות התעופפה אל תוך המושב האחורי, אומרת ידידה אחרת שלי בטלפון דברים שונים לגמרי ממה שאמיר אמר, ואני לא מוצא את הסיגריה, והיא ממשיכה בשלה, מותירה אותי מבולבל מהסיגריה ומהשיחה, ואני נבלע אל תוך פקק עם שירים מעצבנים, מנסה לחשוב מה לעשות.

במשך ימים רבים אחר כך, העבודה הייתה הרבה יותר אינטנסיבית, ויצא לי לראות בטעות את מאיה ומיכל די הרבה, ניסיתי להיזכר במה שאמיר אמר לי באותן כל הפעמים שנפגשנו אז. ובמיוחד בנסיעה האחרונה. אבל, ובכן, הזיכרון שלי, מחקרים מוכיחים, כבר בכלל לא משהו. 

בעוד המחשב מתכונן, אני מכין את עצמי. מותח את האצבעות, מחמם אותן, מותח את הצוואר, מיישר את המשקפיים, ומדליק ג'וינט.

ואז, בעוד ערב מהפנט עם דמויותיהן הערפיליות של מאיה ומיכל, מגיע רגע מעניין. הרגע המעניין הוא:

רועי (שם בדוי) מתחבר.

אם יש דמות מושלמת להשלים את הסאגה של מאיה ומיכל, השם של רועי (שם בדוי) עושה את העבודה. ולפני שאני אסביר את מהות הרגע המעניין, אני אצטרך לספר את ההיסטוריה המתומצתת של רועי (שם בדוי):

ההיסטוריה המתומצתת של רועי (שם בדוי):

רועי (שם בדוי) היה ועודנו הדילר הקטן הכי גדול בתל אביב. עצם אזור העבודה הקבוע שלו במרכז תל אביב, שנמצא איפה שהוא ליד איפה שאני ומיכל יושבים על הספסל אחרי שסיפרתי לה את הצד שלי בספור של מאיה.

רועי (שם בדוי) גם היה הבחור שהתעסק איתנו. ובעיקר, כמובן, עם מאיה. מאיה דיברה איתו, סגרה איתו מחירים, דאגה לערבים הזויים לחלוטין של שלושתנו. החיבור של שלושתנו, ושל רועי (שם בדוי), הדילר, היה מושלם. הרי בסופו של דבר, חלק מהקרדיט מגיע גם אליו.

רועי (שם בדוי) היה דואג לנו לסמים קלים, ומעצם היותו האדם הכי עסוק שאני מכיר בתל אביב, למרות שעבודה בקובייה במשרד כל שהוא אין לו, הוא גם סיפר לנו אותם די הרבה. היינו קונים בכמויות גדולות, פעם בכמה חודשים, ותמיד מעכשיו לעוד כמה ימים, שזה עסקה מצויינת כשמדובר בסמים.

זו ההיסטוריה המתומצתת של רועי (שם בדוי). וכשרועי (שם בדוי) יוצר רגע מעניין בערב הסתמי שלי עם עצמי ועם דמויות הערפל של מאיה ומיכל שלא עוזרות לי במיוחד, אני חושב מה לעשות.

אז הוא מתחבר. חלון ההודעה קופץ לי אל מול העיניים באמצע משחק ספיידר סוליטייר משעמם, בדיוק בזווית מושלמת עם הפינה הימנית התחתונה של המסך. לפני שאני לוחץ עליה, מה שיפתח לי חלון שיחה איתו, אני חושב. לא שמענו ממנו כלום או יצרנו איתו קשר מאז הסיפור עם מאיה (ועצוב שזה כבר הפך להיות הסיפור ההוא, מאז), והחומר שקנינו ממנו בפעם האחרונה, לפני הסיפור עם מאיה, עומד להיגמר. אני לא יודע איך מיכל מסתדרת, אני גם לא חושב שמומלץ שאני אשאל אותה, כי זה יעלה דברים שעדיף שכרגע ובכלל יישארו מתחת לשטיח. מסקנה: אני צריך חומר. (השאלה שנשאלת לפני זה, כמובן, האם יש לי כסף. התשובה היא כן. הלאה). הוא כרגע הבנאדם הכי זמין. הכי נוח. לצרכים האלה, כמובן. אני תוהה אם אני אצטרך להעלות את הסיפור של מאיה, שכבר הפך לטרגדיה נודעת שעוברת מפה לאוזן בברנז'ה המסוממת של תל אביב.

smoker : היי

 johnnyboy: מה המצב

 smoker: סבבה, מה איתך?

 johnnyboy: רגיל

 smoker: אז זהו, שאצלי יבש.

 smoker: ?

 johnnyboy: דבר איתי עוד יומיים, יהיה משהו

 smoker: מאה אחוז?

 johnnyboy: כן

ומיד אחר כך הוא נעלם. בדיוק באותה מהירות שבא הוא הגיע, הוא נעלם, כמו כמויות אדי העשן שממלאים את החדר שלי כל יום, כולם נעלמים לאיזה שהוא מקום שאני לא מכיר. אני עובר על השיחה המרתקת הזו, ומחפש טעויות. אין. השיחה מושלמת. המילה שלו היא מילה, ככה שאני לא דואג לגבי ענייני העסקים. זה הסיפור עם מאיה שבגללו אני מודאג.

האם הוא התנתק בשביל להימנע מהצורך להעלות את הסיפור של מאיה? ואם כן, למה? אני מניח שהעסקים די התדרדרו לאחרונה, שזה, אם להיכנס לטכניות של הפרטים, הגרם הראשוני למותה של מאיה. אבל רק טכנית, כמובן. אתם מבינים, בטרגדיה הזאת, שעוברת מפה לאוזן ברחבי מרכז תל אביב, הוא האשם המרכזי, בתור זה שלא סיפק לה משהו שיקל עליה, כביכול. אבל העניין הוא, שהטרגדיה הזאת די שונה מהגרסא המקורית של הסיפור של מאיה. אין לו קשר לדברים, לרועי (שם בדוי).

אני תוהה איך ייראה המפגש שלנו, שלי ושל רועי (שם בדוי). האם הנושא יעלה שם? ולמה לעזאזל אני כל כך נהנה מההתעסקות הזאת עם הסיפור של מאיה?

מנטרה: מאיה מתה. מוב און. גם אם זה אומר לקנות סמים מהדילר שלה.

זו מנטרה סבירה. הרי מיכל המשיכה כפי הנראה בחיים שלה, וכך גם כל מי שאי פעם הכיר את מאיה, שהסימנים שהשאירה אחריה, בהיותה רק דמות שולית בתסריט הגדול של העיר תל אביב, הולכים ומיטשטשים. העניין הוא, שאיש חכם אמר לי דבר בהקשר אחר לגמרי, רגעים ספורים אחרי שהחלטתי שזו תהא המנטרה שלי, והוא: "תיזהר ממנטרות. זה טוב לנזירים בודהיסטים, לא לישראלים אבודים".

לפני שאני הולך לישון, אני סוגר את חלון השיחה שלי עם רועי (שם בדוי). כמובן, ששנייה אחרי שאני עושה את זה, רועי (שם בדוי) מתחבר שוב. אני מתעלם מהמחשבות שצפות לי יחד עם ההתחברות שלו, ומוותר על שיחה מאולצת עם רועי (שם בדוי), גם הוא, אני מתאר לעצמי, ישראלי אבוד.

אני מבין, שלהגיב לקטע הקודם, זו משימה קשה מדי.

(אפילו חסמתי לכם את האפשרות להגיב פה, כדי שתלכו להגיב שם)

מיכל נותנת לעשן להשתחרר ממנה, שפם רפאים מסתלסל מהאף שלה. היא לא מדברת. העיניים שלה, לעומת ניצוץ האש שבין אצבעותיה, כבויות. אני לא חושב שראיתי את מיכל פעם בלי כל השחור הזה מסביב לעיניים.

"הייתי פה כמה פעמים לפני", היא אומרת בקול הצרוד והנוגה ביותר שתשמעו אי פעם. היא מספרת לי את כל מאורעות החודש האחרון, שבו לא ראיתי אותה, מרחיבה ומקצרת איפה שצריך. היא מדייקת במילים שלה, ואני מעריך אותה על כך שהיא לא נותנת לעשן לחלחל לה אל יכולת הדיבור. אני מספר לה על מאיה, שהייתה פעם חברה טובה מאוד שלנו, בעוד אני מדליק שוב את הניצוץ שכבה בינתיים. היא מקשיבה ושותקת, מוצצת כל פיסת מידע שאני מעביר לה.

בחיי שאפשר היה לשמוע את הכינורות מנגנים בזמן שמלצר משועמם מפנה מאפרה, ושתי כוסות קפה. מיכל מתעטפת בצעיף ישן, כי למרות שאנחנו יושבים בחלל שאמור להיות חם וסגור, יש פתח שמכניס את החורף אלינו, מצנן את העצמות שמחברות את הגוף השברירי שלה יחד, ליצירה הכל כך ריאליסטית שמכונה מיכל.

ניצוץ של אימה נדלק לה בעיניים, ניצוץ אש משייט בחלל יחד עם אצבעותיה, כשאני מספר לה בפירוט גס איך מאיה מתה. השיחה גולשת לשיחה עמוקה על מצב הסמים בארץ בכלל, ועל ההתמכרות של מאיה בפרט.

"החלק הגרוע ביותר הוא שאין אף אחד להאשים", היא מסכמת את הסיפור של מאיה. כאילו שהסיפור שלה דורש גורם חיצוני, למרות שאנחנו יודעים שמאיה הביאה את הכל על עצמה. היא אומרת את זה תוך כדי הליכה בשדרה מוארת של אמצע תל אביב, כפור נהדף מתוך גרונה החבול מסיגריות. אני משתעל שיעול קשה, מצפה שמיכל תעיר משהו, ושותק כשהיא מעדיפה לשמור את קולה היפה לעצמה. היא רק תוחבת את ידיה בכיסים של המעיל הירוק והמרופט שלה, וממשיכה ללכת.

לקראת סוף השדרה היא נעצרת, מעקלת את הדרך אל תוך הספסל האחרון. "הספסל הכי עצוב של תל אביב", מיכל אומרת. אני תוהה אם היא מתכוונת לכל הפעמים שישבנו שלושתנו עליו, תמיד באותו סדר ישיבה, מגלגלים בסתר סודות בחשכה, מדליקים אותה בעזרת ניצוצות אושר של שנות העשרים המאוחרות שלנו. הרווח שבינינו בולט יותר מתמיד לעין, הרווח שבו הייתה יושבת מאיה. אני ומיכל אף פעם לא קרובים לי מאיה.

אני מספר לה את הפרק שלפני האחרון. המקרה האחרון של מאיה שהיא צרחה את עצמה אל תוך הכביש באמצע רחוב בלפור, בדיוק ברגע שמכונית הפולסווגן של האמא הלא ביולוגית שלה מאיצה לכיוון אלנבי, לכיוון של מאיה, שבאותן שניות מוצאת את עצמה מתרסקת בשתיקה אל תוך האספלט.

מיכל לא מזדעזעת ממה שקרה בדקות שלפני, בתוך הדירה של החבר שלה. והאמת שזה באמת לא סיפור מזעזע. לפחות לא מזעזע מספיק בשביל לבוא לפני סצינת הסיום של החיים של מאיה. "מוזר שזה יצא ככה", היא אומרת אחרי שאני מוסיף פרט קריטי בעלילה, שמספר על כך שאני עזבתי את הדירה של החבר של מאיה דקות אחריה, אבל לרחוב מאז"ה, מפספס את סוף הסרט השייקספירי, ושומע עליו רק אחר כך בכתבה קצרה בעיתון של מחר.

מיכל מוציאה יד מתוך המעיל, אוחזת בחתיכת נייר מקופלת. ציור ישן שהיא ציירה. ציור ישן שבו מצויירת מאיה. מיכל מציירת יפה. כשאני מרים את העיניים שלי מהקווים הכחולים שמאגדים את דמותה של מאיה המצויירת, המשך הספסל ריק. אני מרים עוד את הראש, אל קצה השדרה, ומיכל נמצאת שם, מתקדמת אל עבר הכיוון הכללי של הבית שלה, שאותו מעולם לא זכיתי לראות.