השעה אחת בצהריים. אמור להיות חורף. חם בחוץ. כאילו האנשים אומרים לעצמם, "נו, כבר נובמבר", אז הם מתלבשים חם עם סוודרים ושכבות ארוכות, מתעלמים מעבודה השמש עובדת פול טיים.

אין לי מושג מה אני עושה כאן, האמת. היו שתי אופציות: ללכת למכללה, או לא. אופציה ב' תמיד נשמעת יותר טוב. לא משנה באיזה הקשר. אז אני יושב בבית קפה, שותה קפה, וכל מיני זקנים שכבר עשו משהו עם החיים שלהם מדברים מסביבי. הקפה שלי מתקרר. הייתי רוצה שמזג האוויר יתקרר באותה מהירות שהקפה שלי עושה את זה.

היום בערב תקופה חדשה עומדת להתחיל. זה נראה כאילו אנחנו אמורים להמשיך בשגרה, אבל הנסיבות לא יאפשרו את זה, לדעתי.

סבתא שלי מגיעה היום. אני לא בדיוק בטוח מה זה אומר מבחינתי. תמיד הייתה לי רק סבתא אחת, שגרה במרחק הליכה. הייתי עוד אחת ברוסיה, שהייתי מדבר איתה פעם בשנה, וזהו. ההורים שלי כמובן מדברים איתה יותר, אבל הרוסית שלי לא משהו. אני לא חושב שהעובדה הזו תשתנה, לנוכח העובדה שסבתא שלי (זו שמגיעה הערב מרוסיה) דוברת רק רוסית, ולנוכח העובדה שאני סוג של אנטיפת.

אמא שלי שונאת את זה שאני אנטיפת. אני מדמיין אותה יושבת עם עצמה ותוהה מה בדיוק היא עשתה לא בסדר עם הילדים שלה, ומה היא יכולה לעשות כדי לשנות את העובדה הזו. אני מרחם עליה לפעמים. ומאחל לעצמי שהילדים שלי, אם יהיו כאלה, לא יהיו כמוני, למרות שעם גנטיקה אי אפשר להתווכח. אתם מבינים, חוץ מאבא שלי, כולם במשפחה שלי מזל שור. טכנית רק אני ואמא שלי נולדנו במזל הזה, אבל כולם עקשנים ומרוכזים בעצמם. לפעמים אני תוהה איך יצא שהמשפחה שלי כל כך דפוקה, ואיך יצא שאני מאמין בזה.

זה עצוב לפעמים, שאני מרגיש ככה. רגשות זה עסק דפוק. אנחנו דור שצופה בעצמו, וככה זה בדיוק נראה. כולם עצובים כל הזמן. למרות שעכשיו מבחינתי זו תקופה טובה. תל אביב עושה לי טוב, ואני מייחל ליום שאני אגור בה.

אחרי הקפה אני הולך להסתובב עוד קצת, קונה ספרים יד שנייה, איזה דיסק שנראה לי מעניין, והולך להסתובב עם אחותי. זה נחמד, בעיקר בשל העובדה שהתגעגעתי אליה. אנחנו מסתובבים בשוק של נחלת בנימין, האחיין שלי מתרוצץ בינינו ושואל על דברים ברומו של עולם, כמו שילדים בני חמש עושים, ואחותי כמה מטרים לפני, מחפשת ירקות טריים. אני מוקסם מהסביבה, מנסה להשתחל בין המוני האנשים שהולכים למיליון כיוונים שונים. אנחנו חוזרים אל הבית שלה, ולא עושים שום דבר מיוחד בעצם. שיחות קטנות מדי פעם. ואז סבתא שלי כבר נוחתת ואנחנו נוסעים הביתה, ומדברים על למה היא לא הגיעה הביתה כבר חודשיים. אני אוהב אותה כל כך לפעמים. היא אמרה לי שעכשיו יש לה יותר זמן פנוי, ושאם אני רוצה להסתובב איתה מדי פעם היא תשמח. אני אשמח עוד יותר, חשבתי לעצמי.

מעניין מתי יגיע משלוח חדש של סמים. סבתא שלי דווקא די בסדר.

אתם אמורים לקרוא את זה קודם, אבל אתם לא חייבים.  

***

רוקדים לאט צמוד

הלב העקר שלי ואני

לשם שלך היה פעם טעם מתוק

ואז הכית את האהבה ישר החוצה ממני

זה מסתורי איך שאנשים מתנהגים!

איך אנחנו משתוקקים לחיים כעבדים

כשנישקת אותי נכנעתי בשמחה

לקרב בו אף אחד לא יכול לנצח

   אחי, הוא השאיר אותי כחול

ואם הייתי יכול, הייתי עושה את זה גם

אני אומר לך עכשיו כמו שאמרתי לך פעם

אהבה היא כוח חזק

וזה מסתורי איך שאנשים מתנהגים!

איך אנחנו משתוקקים לחיים כעבדים

ומועדים לכל זרועות פתוחות

שרק יעשו לך נזק

   הו אתה אתה, זה תמיד אתה

המנשק הכי טוב שאי פעם הכרתי

אהבה אמיתית היא אהבה אכזרית

לא הרבה להתגאות בו

עיקול הפוך אקרובטי של פקעת עצבים

הכל בשביל סוף טוב

   זה מסתורי איך שאנשים מתנהגים!

איך אנחנו מדאיגים את עצמנו לקבר

כשהוא נישק אותי איבדתי הכל

ואז קמתי ועשיתי את זה שוב

   הו אתה אתה, זה תמיד אתה

המכה הכי חזק שאי פעם הכרתי

אהבה אמיתית היא אהבה אכזרית

לא הרבה להתגאות בו

חבר מנשק-תחת חסר-רחמים לא נאמן

הכל בשביל סוף טוב.

(או: הסיפור שלי ושלך, בעצם.)

היה בא לי לכתוב עלייך כבר המון זמן. על הפגישות שלנו, כמעט תמיד כשאת יושבת על המיטה, ואני על הכורסא האדומה שבהתחלה הייתה לא נוחה, אבל לכל דבר מתרגלים. את והכלבה שלך קיבלתם אותי בזרועות פתוחות. אני חושב שזאת פעם ראשונה שזה קרה לי. שקיבלו אותי ככה, בלי דעות קדומות. או לפחות בלי דעות קדומות רעות.

אני כבר לא זוכר כל כך מה היה בפגישה הראשונה. אני זוכר מה קרה מחוץ לה. אני זוכר שהלכתי מבוגרשוב לכיוון שלך, ושחיכית לי על המרפסת. אני זוכר שלשנייה אחת חשבתי שאת בכלל לא נראית כמו שדמיינתי, ואז שנייה אחר כך הבנתי שככה בדיוק את נראית. אם את מבינה למה אני מתכוון. אני ל אבטוח שאני מבין. אני זוכר שישבנו על המרפסת, הכלבה שלך מתגודדת סביבנו, נחמדה אליי כבר מההתחלה. ואנחנו ממלאים שתיקות מביכות עם מיץ תפוזים בכוס עם קרח. אני זוכר שניסינו למצוא מה לעשן, ואז הלכנו לאכול, אני את והכלבה, ואכלנו. דיברנו על חוץ לארץ. את היית הרבה באנגליה. עוד לא בדיוק הבנתי מה משך אותך לשם ארבע פעמים. למרות כל החברים האנגלים שלך, סיימון ואלכס. ואני בטוח שיש עוד.

חזרנו אלייך, אני חושב שהלכתי להשתין. בירה קצת מרגיעה אותי. אנחנו מעלים בעיקר נוסטלגיה אני חושב, או שזה עוד היה במרפסת. כי עכשיו ישבנו כבר בפנים. שיחה קצרה עם מישהי, ואני רץ אליה להביא משהו לעשן. אמרת שזה ייקח לי עשרים דקות מפה (אז עוד לא הייתי בטוח לגבי ההתמצאות שלי בתל אביב). ואני אמרתי לך, שבטח ייקח לי יותר לכיוון השעה. ואחרי שעה אני חושב, שדפקתי שוב על דלתך. חומר טוב, הכל טוב. לא זוכר אם זה היה בבקבוק או מגולגל. אני זוכר כן שהשתמשנו בנובלס שלך. בהתחלה זה קצת הציק לי, לעשן את זה עם נובלס, מתי שהוא כבר התרגלתי לזה. זה היה הטעם המיוחד של הפגישות שלנו. אם הייתי צריך להגדיר את הפגישות שלנו, אך ורק לפי טעמים, טעם של חשיש ונובלס היה הטעם הזה. אולי גם מיץ תפוזים וקרח. זה הרי מסמל משהו. אני לא בטוח בדיוק מה. אפשר להגיד שנשבר הקרח, כי באמת אני אוהב לשבור קוביות קרח בין השיניים שלי. אבל את בן אדם כזה שאין איתו קרח, אף פעם, ואם כן היה קרח שנשבר, את היית זו ששברת אותו.

אצלך אף פעם לא קר. ביום היחיד שהיה לנו חם ממש, היום של הפגישה הראשונה שלנו, ישבנו על המרפסת ונתנו לאוויר האיטי של תוך תל אביב לעבור בינינו ולקרר אותנו. עכשיו כבר חורף בערך, ועדיין חם וטוב אצלך.

באחת הפגישות האחרות שלנו, שפעם בטח זכרתי את המספר שלה, אבל כבר איבדתי את הספירה, כי זה לא כיף למספר משהו שנהנים בו, הבאתי לך מתנה. מתנה קטנה. נשמעת לי סחוטה ועצבנית בטלפון, והחלטתי לתת לך מר גמיש צהוב כזה, שתוכלי למתוח ולהוציא את האגרסיות שלך עליו. היית הכי מתוקה שאפשר להיות בעניין הזה. הסברת לי למה את לא בן אדם שאוהב להוציא את העצבים שלו על חפצים, אפילו נתת דוגמאות. הרגשתי מטופש שלא הבנתי את זה מההתחלה, שלך לא יהיה שימוש בדבר הזה.

אני זוכר שבדרך הביתה מהפגישה הזו, איפה שהוא בדרך לאוטובוס האחרון הביתה, חשבתי כבר על מתנת יום הולדת בשבילך, כזו שאני מקווה שתאהבי. וגם הבאתי לך את הספר שלי. לפני הפגישה האחרונה שלנו הדפסתי וכרכתי אותו במיוחד, כי חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד שתקראי אותו, אחרי שהזכרתי אותו באחת הפעמים הקודמות. את שמחת, וגם חברה שלך התרשמה לטובה. היא מוצאת חן בעיניי, החברה שלך. כל החברים שלך מוצאים חן בעיניי. החברים שלך הם האסופה הכי מרתקת של אנשים שפגשתי. חתך דמוגרפי מדויק של האוכלוסייה של תל אביב. אבל אני לא מעוניין לדבר על סטטיסטיקה.

אני באמת לא בטוח מה אני רוצה לספר כאן. אולי להוציא ממני את הדחפים שאת יוצרת לי, בעיקר דחפים בריאים של יצירה. אולי לתעד את המפגשים הקוסמיים שלנו. עם או בלי סמים קלים. אם או בלי דיאלוג עמוק. אם או בלי חבר זה או אחר. אם או בלי מיץ תפוזים בכוס עם קרח.

כשאני חושב עלייך, שזה מה שאני עושה עכשיו, אני מדמיין קודם כל את הדרך אלייך. תמיד בדרך אל נקודת היעד שלי, שזו בעצם את, הדרך נראית לי קצרה ומהירה. שמש בחוץ, אנשים עוד הולכים ברחובות, לפחות הרבה מהם, ואני מדלג ביניהם בדרך אלייך, עם המניירות שיש לי בזמן שאני הולך, שאני תוהה אם שמת לב אל. אבל זה לא משנה. את כבר לא מחכה לי על המרפסת, כי כבר הקרח שבכוס התנקז ונעלם.

הדרך חזרה תמיד הרבה יותר נוראה. אני בדרך כלל יוצא ממך בשעה קבועה. אני תלוי בלוח זמנים של אוטובוס. ארבעים וחמש דקות לפני שהוא מגיע אל התחנה שלי, שמהווה נקודה חשובה אחרת בתל אביב בשבילי, אני יוצא ממך, עייף וכבד, מלא מחשבות שגוררות אותי רחוק ממך. תמיד אני מגיע עשרים דקות בערך לפני שהאוטובוס מגיע. אני כבר מתחיל להכיר פרצופים, שנוסעים יחד איתי בקו האחרון. ואז הנסיעה הכי יוקרתית שחברת אוטובוסים יכולה להציע לכם לוקחת אותי הכי קרוב לבית, ואני הולך את ארבעת הדקות שנותרות לי עד סוף הערב עם שיר נבחר וסיגריה חזרה אל הבית שלי.

המסלול שלי אלייך עובר בנקודות ציון מסוימות שלי. אני עובר ליד אמא שלי, ותמיד תוהה אם היא יכולה לראות אותי הולך למקום שהיא לא יודעת עליו דרך החלון של המשרד שלה. ואז אני עובר בשנקין. על שנקין אני לא אדבר עכשיו, כי אני לא כאן בשביל לבקר את התרבות של תל אביב. אני תמיד הולך לאט יותר ליד קפה תמר, מנסה לקלוט את הפרצופים שיושבים שם. את צריכה לשבת פעם בקפה תמר. יש שם המון פרצופים מעניינים. ואז אני עובר ליד חנות ספרים קטנה, שתמיד ספר אחר שמוצמד אל חלון הראווה שלה גורם לי לעצור ולתהות על מה הוא מספר. אחר כך את מקריאה לי משהו, שאת או מישהו אחר כתב, ומספקת את הצורך שלי במילים כתובות כאילו ידעת שמתחשק לי לשמוע סיפור יפה.

ואז אני חוצה את מלצ'ט ואת יוחנן הסנדלר, ותמיד חושב על האחים שלי. ועל כמה שהייתי שמח לבקר אותם בתכיפות שבה אני מבקר אותך. ושאני אוכל למלא את הפגישות היחידות שיש לנו במילים מופלאות כמו שיש אצלך בבית. את מבינה, אני חושב שאת אולי כמו אחות שהייתי רוצה שתהיה לי. את כל כך הרבה יותר אנושית כלפי מאשר אחותי. אני מרגיש אכזרי כשאני אומר את זה. כי אני יודע שאחותי גם היא אנושית כלפי. זה אני שלא מסוגל להיות אנושי כלפיה. הייתי רוצה אולי, שבאחת הפגישות שלנו, תוכלי לרפא את הפצע הזה שלי. אני חושב שיש לך את הכוח לעשות את זה. אני מקווה שיש לך את הרצון.

ואז גינת שנקין, שמזכירה לי שני אירועים מוזרים שאם תרצי אספר לך עליהם יום אחד.

ואז אני ממתין במעבר החצייה שבין שנקין, קינג ג'ורג', אלנבי ונחלת בנימין. אני תמיד עומד קרוב מדי לשפת המדרכה, והאוטובוסים שחוצים את הדרך אל תוך קינג ג'ורג' תמיד עוברים כל כך קרוב אליי, שאני יכול להריח את הריחות שיש לאנשים בתוך האוטובוס. אנשים מסביב לא עומדים כל כך קרוב לשפת המדרכה כמוני. אני לא יודע אם זה אקט או פחדנות, הקטע שלי עם האוטובוס, אבל נראה לי שהאנשים מסביב חושבים שאני מוזר. את חושבת שאני מוזר?

אחרי שהרמזור מחליף צבעים, אני ממשיך אל תוך ההמולה הטבעית של אלנבי, שם מיד ממתינה לי פרה מפלסטיק, סוג של גימיק שיווקי של איזה שווארמה פינתית. חסרה לה אוזן אחת, וחור צהוב של הפלסטיק תחתיה חשוף אל העוברים ושבים. אני תמיד מסתכל לה בעיניים, לפרה הזאת, תוהה אם זוכרת את הפרצוף שלי כמו שאני זוכר את שלה. הייתי רוצ היום אחד להחזיר לה את האוזן החסרה, שבטח איזה מישהו הרס בטעות. ואז אני חוצה את טשרניחובסקי, שמאז שאני זוכר את עצמי הולך באזור של טשרניחובסקי, הוא בשיפוצים. למרות שבפעם האחרונה שהייתי שם, ראיתי כבר שהטרקטורים נעלמו ויש כביש משופץ למדי. ויש רק דברים כאלה מבטון שאין לי מושג איך לקרוא להם שעוצרים בעד מכוניות להיכנס לתוך הרחוב. אני חולף על פני יושבי הבית הקפה שבחצי העגול הזה שבין טשרניחובסקי-אלנבי-ביאליק, ונכנס אל תוך ביאליק, שתמיד כשאני חושב עליו עולה לי תמונה של עץ ירוק מאוד וברקע בניינים. אין הרבה אנשים אף פעם בביאליק. אני עובר את הכיכר, שלפעמים יש בה קבוצת תיירים או סתם מישהו שמחכה שהכלב שלו יסיים להשתין, ויורד במדרגות אל המשך הרחוב. בדרך כלל יש שם מישהו. ואז אני ממשיך עוד קצת, והטעם של החשיש עם הנובלס עולה לי בזיכרון, ואני פונה בקו מעוגל מושלם אל הרחוב שלך, ואחרי כמה צעדים אני בחדר מדרגות החשוך שלך, מנסה לשמוע מה קורה בתוך העולם שלך שנייה לפני שאת פותחת לי את הדלת.

העולם שלך הוא העולם האהוב עליי. יש משהו מסוים באזור החדר שלך, שגורם לי תמיד להרגיש טוב יותר, גם כשאני רב עם אמא שלי בשירותים, אני חוזר לחדר והכל פתאום בסדר. גם כשאני מנסה להעמיד פנים שלא. אולי זה היהלום הזה שיש לך על הדלת, שאמור להביא אנרגיות טובות ואני תמיד נתקע בו. אולי זה התת מודע שלי שמחפש להתנגש בכוח באנרגיות טובות, בתקווה שאולי הוא יקבל קצת. אני תמיד מקבל קצת אנרגיות טובות ממך. כבר אמרתי לך, אחרי פגישה שזכורה לי במיוחד, שבה את דיברת על החבר שלך ספציפית ואני על פוסט-פמיניזם בגלובלית, שאת צריכה להקים כת על שמך. או לפחות לכתוב ספר. זה לא כל כך מפחיד ברגע שמתחילים. זה קשה, אני נותן לך את המילה שלי בנושא, אבל ההרגשה הטובה אחרי שכותבים היא הרגשה שאין כמוה. הכתיבה, הקצת שלה שהקראת לי, מיוחדת בעיניי. את כותבת בטון מאוד מיוחד. את נורא מדויקת. הגיונית, אני זוכר שקראתי לך.

כשאני חושב עלייך, אני חושב על אחת השיחות שלנו, בהן הסברת לי שאין לך אגו. אני חושב שזה היה אחרי איזו הערה כשישבתי בקפה תמר וחיכיתי שתחזרי הביתה, משהו על כך שהכי כיף לשבת עם האדם האהוב עליך, עצמך. אני זוכר שאחרי שאמרת לי שאין לך אגו, העדפתי לקחת את זה כפגיעה ישירה באגו שלי, ורק אחר כך הבנתי שבאמת המושג אגו לא קיים במבנה הפיזי שלך. זה מופלא בעיניי. זה מתפרש בעיניי בדרך שאני מקווה למצוא יום אחד את המילים שיוכלו לקחת אותי בה.

יותר מכל, כשאני חושב עלייך, אני מקבל השראה. אני נוטה לקוות שביום מן הימים אני אהיה אדם שמקבל כסף על הדברים שהוא כותב (למרות שאמא שלי לא מבינה את זה), ואני שמח לדעת שיש לי באר מלאה בהשראה.  באר שנמצאת במקום כל כך נגיש בשבילי. אבל להגיד שאת נגישה זה לא מילה יפה לתאר את איך שאני רואה את הפגישות שלנו. בין אם יש בהן חומוס ופיתות, בין אם יש בהן עוגיות וקפה, או בין אם יש בהן מיץ תפוזים בכוס עם קרח.

בפגישה האחרונה שלנו, אם תהיה אחת כזו (אני מקווה שלא), הייתי רוצה שתגישי לי לשתות מיץ תפוזים בכוס עם קרח.   

כבר כמעט חמישה ימים רצופים שאני נמצא בבית בגלל שאני חולה למעט שעה אחת היום בבוקר המאוחר בשבע בבוקר וזה הפך לבוקר מאוחר כי כשאתה חולה אתה מתחיל את היום אחרי שלוש שעות שינה בקושי בארבע בבוקר ומנסה להעביר את הזוועה הזאת של השעמום שקוראים לו להיות חולה בבית אז היום בבוקר הלכתי לרופאה ששלחה אותי לעשות משטח גרון ואמרה שזה או אנגינה או מחלת הנשיקה והאמת שהעדפתי שזה יהיה סתם אנגינה כי אני לא מסוגל כבר להיות יותר בבית ואז כשחזרתי הביתה אמא שלי הגאון הזאת ראתה שאני כבר יותר בסדר מהימים הקודמים אז היא ניצלה את ההזדמנות לריב איתי והאמת שהייתי חלש והכל אז היא הצליחה גם לנצח אותי בריב הקטן שלנו כשאני ישבתי על הכיסא ושתיתי תה בכאילו לא אכפת לי אבל ברגע שהיא הלכה בכיתי כמו משוגע והרבה גועל יצא ממני וזה היה דווקא בסדר כי התנקיתי והבראתי או משהו כזה ולכבוד כך הרגשתי צורך עז בג'וינט גדול ושמן רק בשבילי אז גלגלתי לי אחד כזה ועישנתי אותו בעונג רב ואפילו בחילה לא הייתה לי כי עישנתי סיגריה לני רק כדי לוודא שאני לא באמת חולה עד כדי כך שאני אמות מאיזה ג'וינט קטן אבל הכל עבר בשלום ואז ישבתי מול המחשב וכתבתי בערך שעתיים או אולי פחות ואז הרגשתי מותש והלכתי לישון ולאט לאט המחלה יצאה ממני אבל המשכתי ואני ממשיך לקחת את כל התרופות שלקחתי גם את אלה שהרופאה אמרה שאני כבר לא צריך וגם את התרופות החדשות שהיא נתנה לי וביום שישי אני אמור לקבל את התוצאות של המשטח גרון רק כדי לגלות שאין לי באמת מחלת הנשיקה אבל זה נחמד לפרסם את זה כי פתאום כל החברים שלי נזכרים בי ורוצים לבוא לבקר אותי ואולי להידבק ולקבל כמה גימלים לפנים וכאלה אבל אף אחד לא באמת בא חוץ מבאד2 שבא בלי קשר כי פעם אחת הוא היה צריך ממני איזה סרט ופעם שנייה הוא היה צריך שאני אדפיס לו איזה משהו ובדרך הוא גם החזיר לי את הסרט וכאלה אבל זה נחמד לדעת שגם כשאני חולה וכל זה אז עדיין אכפת לי מאנשים וכאלה ועכשיו בעצם לא בדיוק עכשיו אלא לפני שעה בערך ניסיתי ללכת לישון אבל קראתי שתי חוברות קומיקס שקניתי בפסטיבל קומיקס האחרון שהיה והרגשתי צורך עז לעוז ג'וינט אבל גם לא כדאי שאני אעשן כי אין לי יותר מדי וגם סתם חבל על סטלה שתלך לפח כי אתעייף איך שאני אכבה אותו ואתמוטט למיטה אז עישנתי סיגריה אחרי שהתלבשתי מחדש והבאתי מטהר אוויר והייתי עם חצי גוף מחוץ לחלון וזה לא כזה בעייתי כי החלון שלי הוא כמו מרפסת כזאת והסתכלתי על הגינה הריקה של השכונה שלנו באחת בלילה ובדרך כלל זה לא ככה זה רק כי קר וניסתי לזהות סימני חיים באזור הכללי שמחוץ לחדר שלי ושמעתי רק רעשים של מכוניות מהכביש הראשי אבל לא ראיתי אותן וזה סתם עצבן אותי אז המשכתי לעשן וראיתי למטה את המכונית המגעילה של השכנים שלנו מלמטה שתמיד מחנים בחנייה שלנו כשהאוטו שלנו לא שם כי זה קרוב יותר למחסן או משהו כזה ואבא די שונא אותם על זה וגם אני כי לפעמים זורק את הסיגריות שני מעשן על החלון החוצה וזה פוגע באוטו שלהם ופעם זאתי באה אליי ואמרה לי שזה כמעט שרף להם את האוטו ולא היה לי נעים להגיד לה שזה אולי רמז שהגיע הזמן שהם יקנו חדש אבל היא כבר הלכה ממזמן וחוזרים לעכשיו איפה שאני מעשן על החלון וקופא מקור ומדמיין מה יקרה אם אני יזרוק את הסיגריה על האוטו שלהם ומה יקרה אם הכל יישרף וכמה בלגן זה יעשה ותהיתי כמה כסף זה יעלה להורים שלי וכמה כסף הם הוציאו על כל השטויות שעשיתי עד עכשיו אבל אני לא מכיר מספרים כאלה גדולים ואז פתאום ראיתי צל של סימן חיים וזה באמת היה נכון כי איזה בחור שמן ומוזר הלך מהר ברחוב אז השתעלתי חזק כזה עם כל הכוח והוא חצי נעצר כזה והאט והסתכל למעלה וראה אותי וניסה להבין מה אני רוצה ממנו ועד שהפסקתי לדמיין את הכל הוא כבר נעלם בהמשך השביל איפה שכבר אי אפשר לראות מהחלון שלי והסיגריה כבר נגמרה והעפתי אותה החוצה אבל רחוק מהאוטו של הבני זונות האלה ובדיוק נכנס איזה אוטו לבן שאני לא מכיר לחנייה שלנו ואז סגרתי את התריסים וריססתי קצת מטהר אוויר כדי שאמא שלי לא תתחיל לחפור לי על למה אני מעשן כשאני חולה ולמה אני מעשן בכלל למרות שאני יכול לטעון שאני כבר בריא אבל הרופא כתבה לי חופש עד מחר כולל ואני מתכוון לנצל את זה לעוד יום בבית כי מה הטעם לחזור למכללה ליום אחד ואז לצאת לסוף שבוע ארוך עד יום שני הכי עדיף הרי לחזור ביום שני הבא כשאני באמת יהיה בריא ואחרי שאני גם אקבל את התוצאות של הבדיקות אז את מחר אני אעביר בלסדר את הארון שלי אולי כי הוא נראה כמו ערמה של זבל ואז נחזור לשגרה הנורמלית של אני לא נמצא בבית אף פעם ואמא שלי מתלוננת על זה והכל יהיה נורמלי ובסדר ואני לא אהיה חולה יותר למרות שזה די נחמד להשתעשע עם המד חום.