כמה קצרים לפני הפוסט:

# המחשב שלי קורס לאיטו. אני כרגע משתמש במחשב של אבא, בעוד הוא מנסה להציל את המחשב שלי. הטכנאי אמור להגיע מחר. כמובן שאני צריך את המחשב שלי באופן הכי קריטי שהייתי צריך בשבועיים האחרונים. לא נורא, אנחנו נתסדר.

# ההפקה מתקדמת אחלה, תודה ששאלתם.

# ויש גם פרו.

# אבא ואמא נוסעים עם הסבתא שבוע הבא לסופ"ש, אז קניתי עץ כריסמס לכבוד החגיגות.

# הפי ניו ייר, כמובן.

ואל הפוסט:

***

מאיה.

מאיה מאיה מאיה.

אני יושב על הספה, כוס טייק-אווי של קפה חזק ריקה מחזירה לי מבטים על גביי שולחן עץ כבד. מאיה יושבת על שטיח שנפרש במיוחד בשבילה. צועקת, בועטת, עושה רעש שמבייש את ה-"אמא" שלה, שיושבת על הרצפה. החברה של ה-"אמא" שלה, יושבת לידי, על הספה הלבנה. החבר של מאיה בוהה בטלוויזיה.

"אמא" של מאיה וחברה שלה מנסות לפתח שיחה בשקט. מאיה מדי פעם מפריעה עם השטויות שלה, צועקת על אמא שלה או מתחילה בבכי היסטרי. החבר של מאיה, ממשיך לבהות בטלוויזיה לא משנה מה. הסבלנות שלו למאיה קצרה מאוד. הסבלנות של כולם קצרה כשזה מגיע למאיה, כי מאיה היא בעייתית. כולם מסביב שומרים על איפוק וארשת פנים סבלנית, אבל כל מה שכןולם באמת רוצים זה שהיא תעלם להם מהחיים ולשבת על המרפסת ולעשן.

מדי פעם מאיה קופצת אל הכורסא האדומה, איפה שהחבר שלה יושב, והיא מתחילה לחבק אותו וללחוש לו דברים לאוזן, אבל הוא רק מתאמץ עוד ועוד להישאר ממוקד בתמונה הלא ברורה בטלוויזיה. היא בסוף יורדת מהכוסא, מתייאשת מהאהבה, ופונה חזרה אל השטיח שלה. כל מה שנמצא על השטיח שלה מועף אל רחבי הבית.

בסוף הקריז שלה "אמא" שלה אוספת את השברים שהיו פעם החיים של מאיה, ממלמלת דברים אחרונים עם החברה שלה, אומרת שלום מנומס לחבר המסכן של ה-"בת" שלה, שוכחת ממני או מהג'וינט שהיא השאירה במרפסת לפני שמאיה התחילה להתחרפן, ועוזבת.

מאיה שקטה. כשהן הולכות לא שומעים אותה בכלל. אם לא הייתי עד לקריזים של מאיה, לא הייתי מאמין שפסיכית ניצבת מולי בעוד היא מחייכת כמו ילדה קטנה כשהן סוגרות אחריהן את הדלת.

החברה של "אמא" של מאיה נושמת לרווחה כשהן עוזבות. מנשקת קצת את החבר של מאיה.

אני עוזב את המקום גם.

אתמול כבר ניסיתי להתיישב לכתוב. מזג האוויר הזה עושה לי חשק להיות כחול כהה ורטוב. לא הצלחתי. עברה יממה. ואני כותב את השורה הזאת ממש עכשיו, ואני לא אפסיק עד שלא אהיה מסופק.

ההפקה מתחילה לרוץ. אני די עומד בקצב. אני שמח עם זה והכל, זה רק שאני לא כל כך מוצא את עצמי, אבל זה טוב, כי ככה אין לי זמן להתייחס לכל הדברים הנפשיים שאמורים לקרות לי. והם קורים, אני פשוט מתעלם וממשיך לעבוד על הסרט.

היום היה לי קצת זמן פנוי. אחרי ערב מוזר קצת נסעתי לי קצת עם הגשם. דרכים ישנות וריקות מורחות את האור על הכביש, ואני מתקדם במהירות סבירה לכיוון לא ידוע, נותן לאוטו לנסוע בעצמו עם הקצב של הרדיו. מתי שהוא יש איזה שהוא ברק התנפץ וכיבה את כל החשמל ברחובות. חיכיתי לאיזו הארה שתגיע, אם החושך המופלא וכל הגשם הזה, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה להמשיך לנסוע ולנסוע במעגלים מסביב לחיים שלי עד שהיה שיר לא משהו ברדיו, ואז החזרתי את האוטו הביתה ועליתי לכאן.

מצפה לנו עוד שבוע ארוך מאוד, אולי קצת פחות עמוס בנסיעות, אבל ארוך. הוא גם הולך להיות מעניין. הוא גם בטח יהיה כואב, אם אני הניחוש שלי לגבי מה שהולך לקרות יגשים את עצמו.

ברק זוהר במיוחד מאיר לרגע את השכונה כולה. לפעמים אני רוצה להאט את הכל, להביט איך הכל נצבע באור כסוף. ואז רעם ענקי, שאף עוד לא הצלחתי לתאר אותו כמו שצריך. הגשם מתחזק. אני אצטרך תכף לפתוח את החלון. יהיה לי קר.

***

מאיה התקשרה אליי. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני ארבע שנים, באוטובוס. לא הייתי מאוהב בה. אבל חשבתי שהיא יפה. אין קשר בין הדברים.

נפגשנו בבית קפה נחמד ומחומם. הקדמתי בשעה. אני אוהב לשתות קפה אחד לפני פגישה. אני לומד להכיר את המקום, את המלצרית, את האווירה, וככה אני משרה אווירת נוחות. השמש היגעה לאמצע השמיים וחיממה את הכל, וטיפות שנחתו כבר מנצנצות בחיוך. חמש דקות לפני שקבענו, מתחיל להחשיך ומישהו מוריד את המים, וכל תל אביב נראית כמו ציור אימפרסיוניסטי אפור.

מאיה נכנסת. היא מזהה אותי, אני לא מזהה אותה. היא מתיישבת מולי, פורעת עם אצבעותיה את שערה הרטוב. הקפה שלה מגיע מיד. בלי שהיא אפילו ביקשה. ברק מאיר את תל אביב, וניצוץ שאני לא מכיר נדלק בעיניים של מאיה. רעם חזק מנע ממני לשמוע א המשפט הראשון שהיא אמרה.

אחרי חצי שעה של עצובה קצת עם נוסטלגיה של לפני ארבע שנים, מיכל עוברת נושא. היא שמעה שאני בתחום, היא צריכה קצת עזרה. אני לא שש לתת לה אותה. אני מתנצל מאוד, אבל אני כרגע לא במצב שאני יכול לעזור לה עם הבעיות שלה. הניצוץ שאני לא מכיר חזר לה לעיניים, הפעם בלי ברק, ואני מקטלג אותו כניצוץ שטני. היא מודה לי בנימוס, ועוזבת בחופזה.

אני נשאר לשתות עוד קפה אחד. בערך באמצע הקפה השמש שוב יוצאת, אז אני מתקפל מהר, לוגם את מחצית הקפה שנשארה לי, זורק מאחוריי כסף בלי לבקש חשבון, ובורח אל השמש.

דקה אחר כך הגשם מתחיל לרדת. לא משהו רציני, טפטוף סביר. שבוע אחר כך אני שומע שמיכל מתה.  

אני יודע, אני יודע.

המוני מיילים זועמים ממתינים לי במייל, תוהים בזעם מדוע לא עדכנתי...

סתם, אין שום מיילים זועמים (ואני חושב שזאת הפעם הראשונה שגם לא אכפת לי שאין לי מיילים כאלה, כי פעם באמת היו, גם אם לא זועמים). אבל באמת לא עדכנתי כמעט חודש.

זה לא שאין לי מה להגיד וכו', זה פשוט שלא יודע, נהייתי עסוק או משהו כזה. למרות שהנה, אני מעדכן.

פוסט אמיתי (כזה עם רגשות, מחשבות וכו'), בקרוב.

(אם לא אכפת לכם, אגב, להשאיר לי תגובות. זה פשוט יהיה נחמד לדעת שאני לא מדבר לאוויר)

סייל