אני נשבע באלוהים, אם עוד בנאדם אחד ייכנס לבלוג הזה דרך חיפוש בגוגל של "תחפושת יפנית" אני אירה בו, בכל המשפחה שלו, ואז יארגן אירוע חבלה המוני בגוגל ובישראבלוג.

# צפון.

# הרבה סמים.

# הרבה אלכוהול.

# הרבה אוכל.

# קצת שינה.

# קצת סקס.

# המון חומר למחשבה.

ואה כן:

# הבלוג שלי גוסס. כל המוצא את החיים שלו מתבקש להחזירם. יש תמורה בעד האגרה.

לא עדכנתי מלא זמן.

אז קחו לכם בקטנה:

# אני חולה.

# זה כנראה בגלל שאת מרבית השבוע האחרון ביליתי בחדר עריכה קפוא.

# גם זה שיצאתי לעשן באמצע הלילה כשירד גשם לא תרם לעניין.

# לעומת זאת, העריכה דווקא בסדר. פחות קשה לי משציפיתי.

# אני עדיין שונא את המחשב הארור הזה שהרס לי את הדגימה.

# הפלאפון שלי מת (בפעם האלף). הפעם הוא נפל אל תוך מיצי מטהר אוויר, שחמצנו את כל הבפנוכו שלו.

# זה קרה אתמול, ומאז תקוע לי ניחוח פרחי הרים באף.

# לא משנה כמה אני מתעטש, הריח נשאר תקוע באף.

# היום התעטשתי כבר 37 פעמים.

# וקמתי לפני ארבע שעות.

(אין לי מושג למה אני לא מצליח לעדכן בצורה נורמלית. אני מתאר לעצמי שהבלוג גוסס [שוב, כרגיל]. משום מה זה כבר פחות מציק לי אבל)

# סמים קלים זה מצויין כשאתה חולה.

# סופר דרינק זה סבבה.

# אבל אי אפשר לשתות מוגז כשאתה חולה.

# אז אמא דרשה שאני אשתה מרק עוף.

שבת שלום,

סייל.

עוד חורף אחד. בדרך כלל אני לא מתלונן על חורף, אלא שפשוט עכשיו אני די צריך שיפסיק לרדת גשם. שלושה ימים הגשם הפך אל תל אביב שלי לנהרות מזוהמים. אני אתחרט על זה אחר כך כמובן, על זה שרציתי שהוא יפסיק.

החלון פתוח, כדי שאני לא איחנק מענני העשן שאני עושה. כתגובה, החלון נותן לקור לחדור חופשי חופשי את תוך העצמות שלי, שמכוסות בסווטשירט ותחתונים אפורות מלוכלכות. אני זורק מבט על המיטה, שתי גופות מחזירות לי מבטים ריקים בתגובה.

הידיים שלי, גם קפואות וגם מגואלות בדם, מתקשות להניע את עצמן מהר מעל המקלדת. לפחות לא במהירות המספקת. אני סוגר את החלון, ומנסה לחשוב צלול. מדליק גם את החימום. אני מנסה לגבש תכנית פעולה.

 

 

תכנית פעולה:

 

1. להתחמם.

2. לגלגל ג'וינט ואח"כ –

3. לעשן אותו.

4. לטפל איך שהוא בעניין הגופות.

באקט של חוכמה, אני מבצע את שלב אחד לפני שאני מגבש תוכנית פעולה, ועד שאני מסיים לגבש אותה, שלב אחד כמעט מסתיים בהצלחה. בינתיים אני מתכונן לקראת שלב שתיים.

שלב שתיים מסתיים. שלב שלוש הוא די פשוט. שבע עשרה דקות אחר כך, אני מכבה בזהירות את שלב שלוש ומעיף את הבדל. ואז מגיע שלב ארבע, אותו ניסיתי לתכנן בשבע הדקות שחלפו. איך שהוא, זה נהיה יותר ויותר קשה לחשוב לאורך הזמן.

אני נושם עמוק, ומתחיל בעבודה. שתי הגופות מספיקות להסריח בכל הזמן הזה ואני מביט בהן. האחת, של אישה יפה מאוד, דם קרוש נזל לה בין השדיים ולאורך המותניים, אל תוך היער שלה. העיניים החלולות שלה אפורות. הגופה השנייה, של גבר שמן ושעיר. המון דם נקרש לו בין שערות החזה, הכרס מלאה באוויר. למרות שאני לא בטוח אם זה הגיוני.

אני לובש מכנסיים ונועל נעליים. אני אוחז בגופה של הבחורה, וגורר אותה במורד המדרגות אל מחוץ לבניין. אני ממשיך עוד קצת החוצה, אל הנהר הקרוב ביותר. הגשם כמובן, הוא גורם מאוד מכריע בשלב הזה. עכשיו אני מתחרט שביקשתי שיפסיק, ואני מתחנן שהוא ימשיך לפחות עוד שלושה ימים, אני רטוב כולי, הגופה של הבחורה נקייה מהדם, ואני מציף אותה על פני המים, נותן לה להמשיך במורד הנהר שהיה פעם כביש, לכיוון דרום. עם הגופה של הגבר אני קצת יותר מתקשה,אני מתחרט לרגע שהרגתי אותו, כי אני בקושי מצליח לגרור אותו אל המדרגות. במדרגות אני כבר בועט אותו למטה, כמה איברים פנימיים משתלשלים מתוך הכרס שלו. את זה הגשם כבר לא יוכל להעלים. אני גורר אותו אל שפת הנהר, דוחף אותו אל תוך המים, ונותן לו עוד דחיפה קטנה, לתנופה. את הגופה של הבחורה כבר לא רואים, וגם הגופה שלו מצליחה לנוע די מהר בהתחשב בגודל. אם החישובים שלי נכונים, בעוד כמה שעות הם יגיעו ליפו, ומי יודע לאן הם יגיעו משם.

אני עולה הביתה, ומתחיל לנקות. את הסכין אני שוטף טוב, ומניח במגרת הסכו"ם. אני ממלא דלי עם מים, ושוטף את הרצפה עם מגב. הסמרטוט נצבע באדום מהר מאוד. אני שוטף שוב ושוב, עד שהרצפה באמת נקייה. אני מחפש כתמים על הקירות, ועל הרהיטים. כמה נתזים קטנים נעלמים מהקיר עם מים, ועוד כתם בינוני נהפך לכתם של קטשופ על הספה, במקרה ומישהו ישאל. המיטה שלי, שהייתה הזירה האחרונה בקרב, נראית כמו אחת כזאת. אני מגלגל את המצעים לכדור ומכניס לשקית זבל. אחר כך אני זורק סתם זבל לשקית עם המצעים. אין יותר מדי כתמים על המזרון. אני מנקה את מה שיש. מסדר קצת החדר, זורק את הזבל לפח הגדול שבעה בניינים ממני, ומעשן סיגריה בדרך חזרה. אני עובר ליד כמה חתולי רחוב שמתענגים על משהו שנראה כמו משהו שיצא מהכרס של האיש השמן. זה קצת עושה לי בחילה, ואני מקיא אל הנהר. זה מה שטוב בחורף. הוא יכול לשטוף איתו הרבה דברים.

השמיים מתחילים להתבהר, קרני שמש נלכדות בתוך הגשם. אני עולה הביתה, זורק את הבגדים שלי, שהפכו בינתיים לעיסה רטובה. אני עושה ביד, בשביל להתנקות עוד קצת.

חודש פברואר מתחיל יום אחרי שהוא באמת מתחיל. אני יורד מאוטובוס גדול ותשוש, ומוביל את עצמי אל המקום בו נמצא הקול איתו דיברתי דקות לפני כן. טפטוף ספונטני מתחיל, מלווה אותי בסמטאות חדשות שמעולם לא ביקרתי בהן.

ציפיתי שריח מסתורי של קפה וכשפים יוביל אותי אל המקום אליו אני אמור להגיע, אך דווקא שלט קטן מכוון אותי בדיוק אל הנקודה. אני מגיע לנקודה. אין שום ריח באוויר. תמונות רבות ומכתבים ישנים תלויים על כל פיסת קיר אפשרית. קמיעות, חמסות, תפילות וברכות מפוזרים בכל החדר. אישה קטנה עם עיניים ענקיות יוצאת אליי מתוך בד שמוביל למקום אחר, ובקול חזק אומרת לי לשבת.

עשרים דקות אחר כך המציאות פרושה על השולחן מולי, מפוזרת בחתיכות בין הקלפים. האישה אומרת שיש לי עין הרע, ובתוך העיניים שלה רואים אמת, ואז היא אומרת לי לעבור לשבת בכיסא אחר. היא נוטלת ידיים, ומתוך מגירות שונות מוציאה מצרכים ואבקות ודברים אחרים שאני לא יודע מה הם. היא ממלמלת לעצמה, ואני ממתין לשמוע רעמים. היא מושחת אותי בשמן. היא נותנת לי קצת מן השמן, וקצת עשבים, ושקית אחת חומה.

אנחנו חוזרים אל השולחן הקטן. היא עכשיו איך שהוא קרובה יותר אליי, בוחנת את משקעי הקפה שנותרו בספל העתיקה שלי. אנשים חולפים בחוץ. אני נמנע מלהביט בהם, ספק בושה ספק אמון. חתיכות קטנות של מציאות נוצצות בתוך משקעי הקפה, חודרות לי אל תוך העיניים.

אחרי עשרים דקות אני מחוץ לסמטאות, מוליך את עצמי באיטיות אל הבית, מנסה להיזכר בכל הדברים שאמרה לי האישה הקטנה עם העיניים הגדולות. אני עובר הרבה מכשולים, כמעט נופל, ממשיך ללכת. אני רואה את מיכל בדרך, בצד השני של הרחוב. הרבה זמן לא ראיתי את מיכל בחלק הזה של העיר. ואני יודע בדיוק מה היא עושה פה. האישה הקטנה עם העיניים הגדולות ממתינה לה עכשיו.

***

הרעמים שחיכיתי להם כל כך, הגיעו עכשיו. אני תוהה כמה קר הולך להיות חודש פברואר, ומה שלום מיכל.