זה כל כך קלישאתי לומר שהחיים הם על הסף, אבל זה נכון, אם אני עוצר לרגע ומסתכל על החיים שלי מהצד. זו עוד קלישאה, ואין דרך מדויקת וברורה להסביר איך עושים את זה, אבל אנשים עושים את זה וזה קלישאה ואתה יודע שזה עובד כי אחרת זה לא היה קלישאה.

אם היה שקל על כל קלישאה חרוכה שאנחנו ממחזרים, ושני שקל על כל פעם שהיינו קוראים לזה קלישאה.

אני עדיין עובד בעבודה הזאת. אני לא יכול להגיד שאני אוהב את העבודה או שאני שונא אותה. די טוב לי שם, אני רק משתדל להזכיר לעצמי שזה אמור להיות זמני, אבל תמיד נבהל כשאני חושב שזמני יכול להפוך לנצח. אני לא בטוח מתי אני אמור לעזוב, וכשזה יקרה, מה תהיה הסיבה.

אני אמור להתחיל ללמוד מתי שהוא. אולי באוקטובר. לא בטוח אם זה באמת מה שאני רוצה ואיך בדיוק אני אעשה את זה, אבל אני יודע שאם אני ארצה אני אעבור את המבחני קבלה, שלא נשמעים לי מאיימים במיוחד, ואתחיל ללמוד. אני לא בטוח אם זה מה שאני באמת רוצה ללמוד, ואם זה באמת הכיוון שלי, ואם אני הולך לשם, איפה נכנס כל מה שעשיתי עד עכשיו. ומה החלומות והרצונות והחיים והעתיד שלי.

האם אי פעם אגיע לגדולות? זו שאלה קצת מתנשאת, אבל נראה לי שכולם רוצים בסופו של דבר להצליח במה שהם חושבים שהם רוצים לעשות עם החיים שלהם. אני רוצה למות בידיעה שהייתי טוב במה שעשיתי.

מה נהיה ממני?

אני קורא המון ספרים לאחרונה. אולי איזה שמונה ביחד. למרות שאני די דבק באחד ספציפי לאחרונה ("מליון רסיסים קטנים", ג'יימס פריי), יש עוד כמה שהשארתי באמצע עוד בהתחלה או לקראת הסוף במטרה לסיים אותם מתי שהוא.

ספר טוב, הספר שאני קורא עכשיו. קצת קשה, אבל מחזיק אותך חזק בתוכו. הוא כמובן, גורם לי להביט על ההשלכות של המעשים שלי ולהסתכל על החיים שלי מהצד, בהתחשב בעובדה שאני מוצא כמה קווי דמיון דקיקים ביני לבין מי שאמור להיות הגיבור.

האם אני הגיבור של החיים של עצמי?

הקפה שאני שותה עכשיו הוא טוב. חם, חזק ומתוק.

אני רוצה כבר לפרוץ החוצה, לעשות את מה שאני אמור לעשות, להצליח, להפסיק לפחד מלא יודע מה, מכישלון או מאכזבה או מלוזריות או משגרה רעה או מלא יודע מה. רק להפסיק לפחד. ללכת בעקבות החלומות שאני חושב שאני חולם.

אני נרדם.

ומתעורר.

נרדם.

ומתעורר.