לירות באקדח, זה כמעט כמו אורגזמה.

במיוחד כשאתה פוגע טוב, או כשיש הרבה דם.

(ג'יני הביאה לי פאקט מספרד. אני המאושר באדם, יחסית.)

אלוהים יודע מאיפה בא לי החשק לכתוב ככה. קצת כמו פעם. אני בעצם יודע למה.

הערב היה הערב גמר של י"ב במגמה שלנו, איפה שפעם למדנו. והיה להם ערב חמוד ויפה, אולי יותר מרגש משלנו. היה נחמד להיתקך בפרצופים שלא ראינו הרבה זמן, ובעיקר להתגעגע לתקופה ההיא. ולהתבאס קצת אולי שהתקופה של עכשיו היא לא התקופה של אז. אבל להתרפק על החלקים הנוסטלגיים מהעבר זה הרגל שאני מעדיף להמנע ממנו.

ניסיתי לחטט בארכיון גם של ישראבלוג, וגם בארכיון הפרטי שלי, ולא מצאתי שום דבר על הערב גמר שלי. זה מוזר, בהתחשב בעובדה שאנחנו נהנים לדבר עליו עד היום. אולי כנראה יש דברים שעדיף להשאיר אותם כמו שהם, ולא לנסות לעשות אנליזה מיידית.

***

כמה ימים לפני הערב גמר שלנו, היה איתי קצת בלאגן. אני והצוות שלי שלחנו את הקלטת של הסרט שלנו בשקט לפסטיבל ירושלים בלי שאף אחד מהצוותים האחרים יידע, וברמת העיקרון די כעסו עליי לפני הערב גמר. אני זוכר שאפילו אמרתי לכמה אנשים שעדיף שאני לא אבוא לערב גמר.

אבל בסופו של דבר באתי, וכמו כל מי שהיה שם, עבדנו קשה להשיג את הערב ההוא, והיו הרבה בלאגנים באותו יום שעבדנו מהבוקר באוולם הגדול והכנו את התפאורה ועבדנו על הקטעי מעבר ועשינו הכל כדי שזה יהיה ערב מושקע. וזה באמת היה ערב כזה.

עכשיו זה קצת מעורפל, אבל אני זוכר שמאחוריי הקלעים הייתה הרבה התרגשות והרבה מצלמות. כולנו כל כך שמחנו שהרגע הזה יגיע, והוא הגיע והכל התחיל ואני זוכר שעלינו לבמה לעשות את הריקוד ההוא, ומאז הכל ממש מעורפל. אני זוכר שמחאנו הרבה כפיים אחרי כל סרט, תשעה במספר, מספר שיא לכל הדעות במגמה שלנו, ושאחר כך המורים עלו, הכינו לנו כמו בכל שנה קליפ עם כל הדברים שצילמנו שלוש שנים, וחילקו תעודות, ואנחנו הבאנו זרים ומתנות לכל המורים (שגם אז עמדו על מספר שיא של.. אהה... שישה אני חושב).

אחר כך נסענו כמעט כולם לים, ובעיקר העברנו חוויות על כל הערב.

זה מוזר לי קצת לשחזר את כל הרגעים של הערב ההוא. אבל זה נעים להיזכר. רוב החברים שלי היום היו איתי באותו ערב, וחלק מהם שיש מצב שהם קוראים פה בטח זוכרים.

אין לי כל כך מה לעשות חוץ להתרווח ולחייך. ואני יודע שמחר בבוקר אני אקום, ואסע למכללה, ויהיה שם קצת פחות כיף ממה שהיה אז, למרות שהתקופות חופפות.

היינו אז חתיכת כיתה. לא חושב שאני אשכח את זה מתי שהוא, גם אם זה יהיה רק זכרון של כוכב קטן שהיה חלק מהתפאורה. העיקר הכוונה, או משהו כזה.

(ערב גמר י"ב, 17.6.2004)

***

וכנראה שיש דברים, שצריך לשמור קצת בבטן, ורק אז לכתוב עליהם, גם אם באיחור של כמעט שנה.

קצת מוזר היה כל הזמן הזה.

של לא להיות מחובר לאינטרנט. זה ככה כבר איזה שבועיים, אולי קצת פחות. אני מתחיל להתרגל למחשבה.

אז קצת עדכונים:

# כל אירועי היומולדת נחגגו (למרות שזה היה כבר לפני יובלות), והכל הסתכם בערב מאוד לא נעים במסעדה עם המשפחה, רוק עצמאות מעפן אחד, ועוד ערב במקס ברנר, וגם קצת סקס ניחומים. אחותי הביאה לי שני ספרים מעניינים, וזהו בערך.

# שבוע אחר כך, שבוע שעבר, יצאנו לצילומים. סיימנו אותם, היה אחלה לגמרי, מעבר לעובדה שאת מרבית היום השני ביליתי בשטיפת כלים מאסיבית. אבל היה כיף, אני די מרוצה. עכשיו הסרט בעריכה, אני מקווה ששבוע הבא הוא יהיה גמור.

# השבוע יש לי ראיון עבודה. זה מלחיץ, כי זאת העבודה שיכולה להשיג לי את כל הקשרים שאני צריך בתחום.

***

אין לי יותר כל כך מה להגיד. הראש שלי די שקוע בתוך הנסיונות הנואשים למצוא רעיון לתסריט של הסרט גמר. כבר כתובים לי איזה מליון עמודים של הרבה קשוקשים, בתקווה שבזמן הקרוב ייצא לי משהו כמו שצריך. אם בכלל.

***

סוף עדכון.

בקרוב צבא.

אחזור בקרוב (כנראה)

סייל

יש המון על מה לדבר.

אז עכשיו רק צריך לנסות להבין למה לעזאזל האינטרנט מתעלם ממני.

בתקווה שזה יקרה השבוע.

סיילנט (מהמחשב השני של הבית, אליו ברמת העיקרון אסור לי להתקרב, אז התגנבתי באמצע הלילה לכאן, למרות שאחיין שלי התעורר והוא בטח ילשין לאבא שלי מחר)

מי היה מאמין. 19.

קצת מבאס שזה ביום הזכרון, אבל זה גם יוצא בערב יום העצמאות.

פוסט מורחב על כל ענייני היומולדת, אחרי שהיא תעבור.

יאללה, עוד שנה מחליפים קידומת.

(מעניין מתי יתחיל לצמוח לי שיער לבן)

סיילנט

אני ומירי יושבים במרפסת, שותים את הטיפות האחרות השרידן שלי, בכוסיות קטנות וחמות. אני מעשן, היא לא נוגעת בזה בכלל. השיער שלה לפעמים מתעופף קצת עם הרוח שמדי פעם מפציעה. אנחנו מחכים לקצת שמש, שכנראה לא תצא היום יותר, וזה בסדר.

לאף אחד מאתנו אין כוח באמת לעשות משהו עם עצמנו, אולי למירי יש קצת יותר כוח משיש לי אבל מה זה בעצם משנה. היא מספרת לי סיפורים ישנים על כל מה שהיא עשתה פעם. היו לה חיים מעניינים. אנשים בגילה פעם עשו דברים מעניינים, אבל היום הם נוטים רק לספר על החיים שהם חיו פעם. אני אומר לה את זה, והיא צוחקת, והיא אומרת לי שגם אני אהיה כזה. כי ככה זה עם אנשים כמונו, היא ממשיכה. אני שותק.

עוד מעט יש לי יומולדת, אני זורק, אחרי ששנינו מסיימים לשתות את כוס השרידן האחרונה. ולא השתנה כלום, היא משלימה. אבל זה לא משנה בעצם, אני טוען. והיא שואלת מה אני רוצה לעשות עם עצמי, ואני בעצם כבר יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי, אבל עכשיו זה לא משנה. כי יש לי עוד קצת זמן עד שאני צריך להתעורר, ולהתחיל ללכת אל לאן שאני רוצה. ובינתיים אני רק צריך לצבור טיפות של נסיון ואגמים של ידע ואולי גם להפסיק לעשן בדרך.

מירי, לאן בעצם אנחנו הולכים מפה?

אני לא יודעת, היא אומרת. ואני יודע שהיא כן יודעת, כי הכל אצלה כבר ארוז ומוכן לטיול הבא שלה. היא מהאנשים האלה שלא יכולים להישאר באותו המקום הרבה זמן, למרות שנקודת המוצא שלה ונקודת החזרה שלה תמיד תהיה תל אביב. החלומות שלך, היא אומרת, יכולים בשלב מסויים להתגשם ולהפוך להיות המציאות שאתה כל כך מאמין בה. היא אוספת את הבקבוק הריק של השרידן ומחביאה אותו עמוק בתוך אוסף הבקבוקים שעל המדף שלה יחד עם הבקבוק הענקי של האבסולוט שהבאתי לה לפני שנתיים בערך, אולי קצת פחות.

ואחרי שהיא עושה את זה, אני יודע שזה הזמן שלי לקום וללכת אל.

בקרוב.

החודש האהוב עליי בשנה.

אולי בעיקר כי יש לי יומולדת (קאונטר למטה). גם בשנה שעברה וגם בשנה שלפניה חודש מאי לא היה כמו שציפיתי, ואני בהחלט מקווה שזה שיתנה השנה. אני רק יכול להגיד לעצמי שהחודש הזה יהיה עמוס, החל בדיוק ממחר.

***

את תחילת חודש מאי ביליתי בדירה הכל כך מעוצבת של אחותי בתל אביב. בין לבין שבדקתי שהאחיין שלי באמת ישן, עבדתי על התסריט המיוחל. ואי כל כך מקווה שאני אצליח עם זה.

***

בגיל ועשרים ומשהו אתה קונה לדירה השכורה הלא נוחה שלך במרכז תל אביב שולחן עץ גדול וישן שיהיה מלא לפחות עד גיל 30 בשאריות אוכל וגראס.

בגיל 19 אתה חושב לעצמך שעוד מעט אתה מחליף קידומת, ועוד מעט החיים יתחילו לנשוף לך בעורף. החיים הרי מחכים לך על המדרכה באמצע יום חם, מטופפים ברגל בקצב אחיד ושורקים מנגינה מעצבנת.  

יש דברים שנוח לך איתם מדי בשביל לשנות אותם. כמו השעון יד שלך, שכבר חודש בערך לא עובד ואתה עדיין מסתובב אתו על היד כי אתה פשוט רגיל להרגיש את המשקל שלו עלייך. אני חושב שאנחנו סוחבים הרבה משקל עלינו, פשוט מתוך הרגל.

אולי כדאי שאני אפנק את עצמי באיזה מסאז' לכבוד היומולדת. אולי יש לי הרבה שרירים תפוסים מכל המשקל שאנחנו נוטים לסחוב על עצמנו.