הכל נהרס.

התכנון שלי למצוא את האושר בשבוע  וחצי הקרובים פשוט נהרס לחלוטין. המציאות די מתחילה להשתלט עלי פתאום, למרות שמאוד יכול להיות שאני סתם דרמטי. אני מנסה להיזכר בפעם האחירונה בשבוע האחרון שהייתי שפוי. ואני רוצה להגיד שהיום בערב הייתי שפוי אבל אני כבר כל כך לא שפוי שאני לא בטוח לגביי זה.

השפיות, היא קוראת לי. אני נקרע בתור מעגל החפירות העמוק הזה ואין לי כוח יותר. אני צריך לישון יומיים בערך בשביל להירגע. אני צריך להירגע.

אני רוצה כל כך הרבה דברים ואני רוצה אותם מאוד אבל כבר אין לי כוח לשום דבר חוץ מלחפור לעצמי על הכל.

***

היא יושבת בחדר השני ועושה מה שאני עושה, אני חושב.

השלישית גמורה על המיטה של ההורים שלי, ומתי שהוא היא תצטרך להעיר אותה.

הרביעית מצלמת אותנו. לפעמים אנחנו מזכירים לה להפסיק ברגעים שלא צריך שיהיו מתועדים אבל עכשיו כבר לא באמת מפריע לנו.

הקלטת הזו עוד תהרוס לנו את החיים. אנחנו נקבל כזה בום למציאות שלנו ואנחנו נאכל המון סרטים.

אנחנו תמיד אוכלים סרטים. כולנו, תמיד. אוכלים סרטים. תקועים בחפירות ובסרטים כל הזמן ומפתחים עוד ועוד חפירות וניתוחים ואנליזות ודיאלקטים מורכבים ואנחנו עושים את זה באלקנטיות טבעית לחלוטין אבל אנחנו. מתים.

***

המוח שלי זועק לחמצן, ומדי פעם אני נזכר לנשום.

העיניים שלי מתפוצצות כמעט בגלל שאני לא ממצמץ.

אני שוקע בתוך הכיסא ולא מצליח לנסות לחשוב על לקום ממנו.

פיליפ גלאס מנגן את כל הרגשות שלי ברקע.

תביאו לי את העט,

אני רוצה לחפור.

ואני אמצא את זה בסוף. וגם אם לא, אז אני אמצא משהו אחר. ואולי אני לא אמצא בכלל. ואני לא רוצה לחשוב מה הלאה.

***

דברים שצריך לעשות:

ללכת לסבתא בבוקר

לשטוף כלים

לזרוק זבל

לטאטא

להשקות עציצים

לסדר את השטיח

לשאוב

לשטוף רצפה

לסדר את החדרים

להחביא את הכל

להירגע

להפסיק

***

לקחו לי את העט.

אפשר לחפור גם בלי.

שמישהו יביא לי אש.

החבר הכי טוב שלי עזרה.

תביאו לו אש.

תביאו גם לי.

וצלמו בבקשה את ה-40,000. המצלם יזכה בפינת כבוד מטורפת ברשימות בבלוג והרבה הערצה.

שעות הביקור הן מתשע עד חמש ואם אני אבוא בשש ועשרה

ובכן אני כבר יודע שאתה תמצא איזה שהיא דרך להבריח אותי פנימה ואוה

שים לב לבקבוק הריק עם החורים לאורך התחתית

אתה מבין זה יותר מדי לבקש ואני לא הרופא

***

הימים האחרונים היו מעולים. שילוב מנצח של הרבה שקט והרבה שלווה. סוג של למצוא את עצמך. זה טוב לי. אני מרוצה כרגע. אני לא כל כך יודע מה אני אמור לעשות, ואיך אני אמור לבטא את זה, אבל הכל יושב לי טוב טוב בתוך הראש ומשתחרר כשאני רוצה. ואז זה באלי בזרם ענקי של מילים ומחשבות והרבה עשן מסביב.

***

אני שומע את הכל. אני שומע את החיים ואני שומע את המוות ואני שומע את האוויר זז ואת המוזיקה שבקועת מהמחשב ואני שומע כל תו ואקורד וצליל שבוקע מתוך הרמקולים ואני שומע איך המאורר שעל תקרה מסתובב וחותך את גלי הקול שמגיעים אליו ואני שומע את השערות על הרגליים צומחות ואני שומע הליכות מבחוץ ואני שומע את האוויר מתחלף ואני שומע את הדופק שלי ואני שומע את השרירים שלי פועלים ואז

אני שומע איך משהו חותך לי את האצבעות ואני שומע את הדם זורם מהם החוצה ואני שומע איך הוא נספג בסדין הצהוב ואני שומע איך הכל מסתובב סביבי ואני שומע איך אני רועד ואני שומע את השיר הזה שעושה לי כל כך טוב ואני שומע איך אני מתשחרר ונופל וממשיך וקם והולך וחזור וחי את החיים שלי כמו שבא לי כרגע.

***

ואני שומע את עצמי.

הגיע הזמן שגם אני אעשה את השטות הזאת, שאין לי מושג מאיפה היא באה, אבל זה נראה לי חביב.

אז הנה:

1. סיגריות - מאז ומתמיד אני מעשן פרלמנט ארוך. הייתה תקופת עוני קצרה בכיתה י"א שעישנתי בה פל מל לייט אבל פרלמנט ארוך תמיד הייתה ותמיד תהיה הסיגריה שלי. פה ושם אני חוטא במלבורו לייט או פרלמנט בלו. ועכשיו גם גיליתי את הבידי, הסיגריות ההודיות, שזה חביב.

2. קפה - אני והקפה חברים טובים. אני מכין ושותה אותו באופן מאוד מסויים (שתי כפיות קפה וכפית סוכר חום, עם שליש חלב, וכמובן שיש שיטת ערבוב ספציפית). ואני שותה אותו תמיד עם הכפית בפנים. לאחרונה הרגלתי את עצמי לשתות רק שתי כוסות קפה ביום.

3. אני שונא נשיקות צרפתיות. הלשון שלי היא שלי ואין לה מה לחפש בפה של מישהו אחר.

4. ואם כבר אנחנו בזה, אני חושב שאני שונא נשיקות צרפתיות, עקב העובדה שהנשיקה הראשונה שלי (מתי שהוא ביולי שבין כיתה ט' ל-י') הייתה נשיקה צרפתית מאוד מבחילה ובעייתית.

5. אני מסוגל (ונהנה) להאזין לאותו שיר ברצף במשך כמה ימים. זה די משגע את ההורים שלי אבל אני נהנה מזה.

6. בעקבות בנייה לא כל כך מתוחכמת, הדירה שלנו בנוייה כך שהחדר שלי (שהיה פעם החדר שינה של ההורים שלי), מכיל גם את חדר ההלבשה של אמא שלי, ככה שכל בוקר וכל ערב יש לה לגיטימציה להיכנס לי לחדר (בתרוץ עלוב של להחליף בגדים) ולחטט לי בחיים.

7. הספר האהוב עליי בכל הזמנים הוא "החוף" של אלכס גרלנד. כמובן שיש עוד ספרים טובים שאני אוהב, אבל משהו בספר הזה עושה לי את זה גם בפעם הארבעים שאני קורא אותו.

8. ולגביי סרטים, אני בחיים לא אהיה מסוגל להחליט איזה סרט הוא האהוב עליי. יש את הרשימה, והיא מכילה כרגע בסביבות ה-150 סרטים שאני אוהב (וזה לא כולל סרטים קצרים או טלוויזיה). והחיבה שלי לסרטים הגיעה מתי שהוא בתיכון, כשנרשמתי למגמת קולנוע בשביל סתם להעביר את הזמן בכיף בתיכון, אבל הסתבר שבעם הקולנוע הוא חיי או משהו כזה.

9. אלכוהול - בעקבות שתי תקריות מאוד מצערות עם אלכוהול, שאחת כללה 16 בקבוקי בירה, הירדמות באמצע חניון וכרית הזויה שמישהו נתן לי שיהיה לי נוח (שעד היום יש לי אותה, אגב), והשנייה כללה שמונה שוטים נקיים של וודקה ואולי גם איזה וודקה רד בול ושורה מאוד קטנה בשרותים, והרבה הקאות על עצמי, הגעתי למסקנה שכדאי לי להפסיק את השתייה המאסיבית במועדונים, ונכון לעכשיו אני מסתפק בחצי ליטר בירה (עם עדיפות לקרלסברג או אסהי).

10. החלומות הכי גדולים שלי הם לטוס ליפן, ולעשות צניחה חופשית.

בעקבות העובדה שנמאס לי מהעיצוב הקודם (שהביע את חיבתי הרבה לקרדיגנז) אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לעיצוב חדש. בתקווה שהוא גם ייתן לי קצת יותר מרחב לכתיבה, כי הקבועים שפה מביניכם שמו לב שכבר המון זמן לא עדכנתי כמו בנאדם, וגם כשן, אז כמות העדכונים ירדה לפחות מחמישה פוסטים בחודש (למשל, הפוסט הזה הוא השלישי החודש). וזה שלא שאין לי על מה לדבר. המון קורה. פשוט אין לי כל כך כוח אני חושב.

אז העיצוב החדש הוא בהשראת ציוריו המופלאים של סיימון הנווד (Simon Henwood) והבחורה המדגמנת בתמונות היא לא אחרת מאשר רוזין מרפי (Roisin Murphy), החצי הנשי של ההרכב המופלא מולוקו, שיצאה לא מזמן בקריירת סולו, ואפילו הופיעה בארץ בהופעה שפספסתי.

אז תשמעו את האלבום האחרון שלה, הוא משובח, ואני מקווה שאני בקרוב אעדכן פוסט נורמלי. פוסט ארוך יחסית על כל העבודה בניצנים יעלה בקרוב, אם יהיה לי כוח לסיים אותו.

תודה לכל מי שעדיין נכנס מדי פעם לבדוק אם אני חי.

תגובות על העיצוב החדש יתקבלו בברכה.

בקרוב מאוד,

סייל.

אז עכשיו יש לי פרסומות בבלוג. לאט לאט זה נהיה טלוויזית פריים טיים. מרוב שטויות שמסביב כבר לא רואים תוכן. ולא שכאן ספציפית יש תוכן. אבל פעם ישראבלוג היה מקום אחר. מצד שני, פעם גם שידרו למבדה בפריים טיים בערוץ 2.

(וזה כל מה שאני אגיד בינתים לגביי הדבר המכוער הזה שתקוע לי בתחתית הבלוג)

(Pink Floyd - The Dark Side Of Moon LP)

[מי שלא ראה את הלייב8, שיתבייש]

פתאום כבר נהיה יולי בלי ששמתי לב.

החל משבוע הבא אני לא אהיה פה, כי יש לי המון תכניות לגבי המון דברים. תכנית אחת היא לעבוד, להרוויח קצת כסף, אותו אני אבזבז בנון שלאנטיות על לעלות צפונה, ואחר כך לרדת דרומה. יש גם דיבורים על סיני. ממש בא לי סיני.

יש דיבורים לכיוון העבודה בחברה הגדולה של הקולנוע (שלא נחשוף כאן את שמה, כדי שלא תדעו שהם מחפשים ותתקשרו אליהם גם), ואני צריך לקבוע לי כל מיני פגישות ועניינים כאלה. ממש אין לי כוח האמת אבל להתחיל עכשיו עם הקולנוע שוב.

לעומת זאת, התסריט מתקדם לכיוונים בלתי צפויים אך טובים. שזה תמיד טוב. דודי הוירטואלי אפילו חיזק את מחשבוותי בנושא השראה לכתיבה. דודי האמיתי סיפק לי את החומרים ואת המוזה. נסעתי עם אח שלי ליום וקצת לצפון לדוד שלי, כדי קצת להיות רחוק מאמי הפסיכוטית, ואבי הפלגמט. זה היה כל כך נחמד, אלמלא חזרתי הביתה באמצע הלילה רק כדי לגלות שהיום היחיד והמסכן שלא הייתי בבית היה היום שבו הדוור החליט להביא את חשבון הפלאפון בלי שאני אוכל לקחת אותו ולהעלים אותו.

אבל לא נורא. הכל בסדר.

החופש של שנה שעברה היה כל כך שונה מהחופש הזה. אני לא בטוח אם בצורה טובה או רעה יותר, אבל אני גם לא חושב שיש טעם לקטלג ולהשוות. החיים טובים אליי.

או לפחות כרגע.

סיילנט

(שומר על פרופיל נמוך)