(All Saints - Pure Shores)
[ * אני חופאי (גרמנית). פראפזה על נאום היסטורי שנשא הנשיא קנדי בברלין, ובו הכריז בגרמנית: "אני ברלינאי." ]
כשירדנו מהאוטובוס, זה היה נראה כאילו אין לנו שום דבר חוץ מלהגיע לשם. אני כמעט בטוח שמיסטר דאק אמר לי שיש איזו שהיא דרך קיצור דרך שדות הגראס, אבל היה לנו כל כך הרבה שהבנתי שיהיה מיותר אם נעבור דרך השדות. גם היה חם. חם מאוד. החום הזה שאתה מרגיש איך הזיעה יורדת לך במורד הגב. עברנו מטעי בננות, חשבנו על אולי אפילו לגנוב כמה, אבל גם היה מספיק אוכל.
ואז הגענו לחוף.
החול היה חם, התיקים כבדים. הכרחתי את כולם להביא שקיות זבל למקרה שנרצה לשחות אל האיים, שנוכל לשים את כל החפצים בשקיות להציף אותן על פני המים ולהביא את אתנו אל האיים. אבל זה היה אולי מסוכן, או שאולי היה חם מדי, ותפסנו לעצמנו פיסת צל בחלק היותר מבודד של החוף, ממש ליד האזור המפורז.
אחרי כמה שעות כבר מצאנו ערמות של כיסאות ושולחן גדול מאולתר מקרש שחור ומלא חול ושתי רפסודות מפורקות בתור רגליים. את רוב היום העברנו בתוך המים, שוהים קצת במים, וכל כמה זמן שוחים כנגד הסחף כדי להיות מול הדברים שלנו. צוללים קצת כדי לקרר את הגוף. אם היינו רעבים, אספקת אטריות גדולה מאוד חיכתה לנו, יחד עם קפה וחטיפים מלאי חול. שום דבר לא הפריע לנו.
אחרי ארוחת צהריים או ערב, כי לא היינו בטוחים מה השעה, חזרנו אל המים קצת. השקיעה החלה, והחוף התחיל להתרוקן. עוד כמה שעות נישאר שם לבד ונוכל להתחיל. יצאתי קצת לפניהם אל המים, והתחלתי לשחות. לא אל תוך הים, אלא לצד השני של החוף. יחד עם הגאות, הגלים, והריאות השחורות שלי זה היה עניין של חצי שעה בערך, אבל שוב, לא היה לנו מושג מה השעה. צפיתי בשקיעה מתוך המים וכשהיא הסתיימה שחיתי שליש מהדרך חזרה בצלילה ואז נחתי קצת על המצוף, ויצאתי מהמים, מדשדש בקושי אל עבר הבית. השאר היו במים, וכשקלטתי אותם נכנסתי אליהם, ושוב בילינו שעות במים.
אני לא זוכר אם אכלנו אחר כך או איך בדיוק זה הלך. אני חושב שלא. אבל אני לא יכול להיות בטוח. החוף התרוקן. כסאות ריקים בשלל צבעים משאירים עקבות של אנשים שהיו שם לאורך היום. הסדינים היו פרושים מלפנינו לקראת הלילה. ואז הוצאתי את ההפתעות שלנו, והעברנו את הערב בהעברת ג'וינטים מעולים עליהם שקדנו ערב לפני ועוד כמה שעות בסצינות מטורפות לגמרי. חשבנו שאולי ניכנס למים, אבל המים היו כל כך חמים, ובחוץ היה כל כך קר שזה היה מיותר. אף פעם לא הבנתי את זה. איך הים קר ביום, כשיש שמש וחם בחוץ, ובלילה כשקר נורא ואין שמש המים חמים ונעימים. זה לא כל כך משנה לי, בכל מקרה.
התעייפנו, נשכבנו אחד ליד השני על הסדינים וניסינו להירדם. הנחתי לעצמי שהשאר כבר נרדמו. לי תמיד קשה בלילה הראשון. הקור כיווץ לי את השרירים, והשכיבה על החול הקשה יחד עם הרוח והסדין הדק לא עזרו לי להירדם. התיישבתי על אחיד הכיסאות, ואת שארית הלילה העברתי שם בין אם ער או ישן, הזוי או שפוי, לבד או עם מישהו. בקצה השני של החוף היו צעקות ומדורה גדולה. אבל ראיתי מטושטש מדי בשביל להבין מה היה שם בדיוק. אני רק זוכר שבבוקר ראיתי שאריות של מדורה על חול חרוך.
השאר קמו. הכנו ארוחת בוקר שהייתה מורכבת מקפה טוב עם קרקרים או משהו כזה. חתיכות אננס היוו תחליף מצויין לטעם של השינה שבפה. השאר הלכו לשירותים ולצחצח שיניים בחוף השני, ואני נשארתי לסדר. תליתי את הבגדים ואת המגבות, ניקיתי את השולחן, הבאתי עוד אחד, גבוה יותר, שהיה המטבח, ותליתי סדינים שיעשו צל עד שהשמש תעלה לגמרי. החוף הטריף אותי, הזעתי כל כך הרבה. נכנסתי לשטוף את עצמי במים, שעוד היו חמימים קצת מהלילה, וכשיצאתי הפינה שלנו עוד הייתה ריקה אבל מסביבנו כבר התקבצו כמה קבוצות של אנשים. זוג זקנים מאושר התמקם לידנו. כמה משפחות אמריקאיות מאחורינו ושני זוגות חברים שבאו מירושלים, אם הקשבתי נכון.
לא היינו בטוחים מה השעה, ולאף אחד זה לא היה אכפת. נכנסנו אל המים לכמה שעות, מרגישים את עור הפנים האדום שחום שלנו. יודעים שגם כשזה יתקלף אחר כך, לא נתחרט על זה. המים כל כך נעימים והשמש נעימה, ולאף אחד מסביב לא אכפת. אחת מהנשים שבאו מירושלים אמרה לחברה שלה שכולם באים לפה עם אותה מטרה, ושבחוף הזה כולם רוגעים וכולם בסדר, והזקנה המאושרת אמרה להן שאין ספק שזה החוף הכי טוב בארץ. והשאר נאלצו להסכים. לא הייתי חלק פעיל בשיחה, אבל הנהנתי לעצמי עם הראש. כי בדיוק מהסיבה הזאת באנו לשם.
שעת צהריים הגיעה, התחלנו לשים לב יותר לשעון. הלכנו אל האזור המפורז בשקט ארבעתנו עם שני ג'וינטים ולא היה אכפת לנו שזה מאוד ברור לאן אנחנו הולכים לעשרים דקות וחוזרים. "יוצאים לטייל" אני חושב, אמרנו. לאף אחד לא היה אכפת. היינו עם עצמנו ולא הפרענו לאף נפש חיה. יושבים על כמה סלעים, בין בריכות קטנות שמים חמים ובריכה גדולה של מים קרים. והכל טבעי. ידעתי שבאיים זה הרבה יותר יפה, אבל לא היה אכפת לנו. היה טוב. כשסיימנו על הסלעים חזרנו אל החוף, מחייכים לחבורות שמסביבנו ושותים הרבה מים. מכינים ארוחת צהריים. אטריות. כמו בספר שלך, מיסטר דאק.
המים עמדו להסתיים. הלכנו אל החוף השני וחזרנו עם חמישה בקבוקים מלאים. לא ידענו עם נצטרך כל כך הרבה, אבל במים לא צריך לחשוב יותר מדי. לא זוכר בדיוק מה הסדר של הדברים, ואם נכנסנו למים או לא, אבל ישבנו והדלקנו עוד אחד, והרתחנו מים לעוד מנה של אטריות. כן. בזמן הזה העברנו ג'וינט אחד. המים עוד לא רתחו כשסיימנו. הגז נגמר. השריתי את האטריות במים שהיו עוד קצת חמים, כמו בספר שלך, ואחרי עשר דקות הן היו בסדר גמור לאכילה. לא היינו בטוחים אם זה הרעב העצום או שהן באמת היו בסדר, אבל בשניות כאלה דברים כאלה לא במאת משנים לך. אתה גם תשתה מים מאגרטל, אם תהיה באמת צמא.
מחפשים שאריות מזון אחרונות. אננס. קרקרים. טונה. זה מספיק בהחלט. נכנסים שוב למים. צפים אחד ליד השני, אחד עם השני, צפים ושוקעים בתוך המים, בין הסלעים, על הסלעים, מתחת לסלעים. עם המים, עם המים, בתוך המים. בשלב מסויים כשאתה ככה אתה מרגיש כמו חלק מהים. זה קורה אחרי שיש לך נגישות מרובה למים עם מלח. היציאה מהמים בחלק הזה של החוף היא קצת בעייתית. יש המון סלעים ואבנים. אבל כבר איך שהוא הצלחנו להתרגל ובלי ששמנו לב כבר ידענו מאיזה חלק בחוף הכי טוב לצאת כי שם תתקל בפחות סלעים.
ומדליקים עוד אחד. השמש כבר יורדת מאמצע השמיים. אנחנו אבל לא מדברים על זה. אין לנו כבר יותר מה לעשות. הבית מושלם, הבטן מאלה, והראש מאושר. הולכים לנוח. מתי שהוא אני קם ומתחיל לסדר קצת, כי אני מרגיש את זה בא, וכשאני שם לב לשעה, אני מעיר את השאר. צריך לחזור. אנחנו מתארגנים מהר, והתיקים קצת פחות כבדים. יש לנו עוד הרבה ללכת. מבט אחרון מסביב. מדליקים את המצלמה בפעם האחרונה. האישה מירושלים עם השיער האפור ניגשת אלינו, ונותנת לנו סוף לסרט הקצר הזה. היא אומרת משהו כמו שאנחנו אנשים טובים ונעימים ושהיה לנו המון בהצלחה. זה נחמד לצאת ככה מהמקום הזה כשמישהו אומר לך דברים נעימים. אנחנו מדשדשים בחול ושוטפים את עצמנו מהחול והמלח שכבר הפכו לחלק טבעי מאתנו. במים כאן קפואים, ומחזירים אותנו קצת לשפיות של החזרה הביתה. חול לבן ודם שחור יורדים ממנו, ומים קפואים מחדירים לי חמצן למוח.
את הדרך של מטעי הבננות שהלכנו עשינו עכשיו הנסיעה. עניין של עשר דקות בערך. אני לא בטוח אם זה היה אקט של עצלנות או חוסר זמן. אבל אני לא חושב שהיינו מסוגלים ללכת. לצד הכביש עוד היה קצת טעם של החוף. אבל כשהאוטובוס שאב אותנו לקור המלאכותי ולעוד אנשים שנוסעים להמשיך הלאה בחיים שלהם, לא משנו שעברו רק חמש עשרה דקות, כבר היינו במקום אחר לגמרי.
וחיי החוף הסתיימו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
