כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

אני בבצפר, ועמית הרגע היה כאן..

כן, הוא נסע עם חבר עד לחור הנידח הזה כאן, ליד הנמל תעופה...

למדתי בחדר הקטן עם סיון ומוריה למבחן בביולוגיה, ופתאום לירון נכנסה באקסטזה: ":שניייי איך רצתי!! בואי מהר, עמית למטה! הוא בשערר!!"

תוך שנייה אספתי ת'דברים ועפתי, קראתי לכל העולם יחד איתי ויצאתי "בשיא הטבעיות" לשער..פחח עלק טבעיות- ממתי הטבעיות שלי כוללת רעידות, שקשוקים וסומק בגוון אדום-זועק בלחיים?!

עומדת מולו, מתה להתפרץ אל מחוץ לשער ולחבק אותו, רק ללחוש לו "אני כל כך מאושרת שאת כאן, נסיך"- אבל אני לא יכולה...

"היי הנה שני"..הוא ראה אותי. "מה העניינים?" "הכל טוב..תקשיבי, אתן לומדות בחור הכי נידח בארץ בחיי!" "כןן אה?! דוגרי..והישיבה, מזה..מקדש קטן ממש :)"..פחחח ממש..

והוא הלך מהר, אפילו "ביי" לא הספקתי לומר, כי נזכרתי בעוד אנשים שחייבים לראות אותו..והשיר של התסי"ם התנגן ברקע, בהרקדה שהיתה באולם ספורט..אירוניה שכזאת..

ועכשיו, אני כאן בספריה של בצפר, לא מאושרת בכלל. ממש לא מאושרת. מכלום. גם לא מזה שהוא היה כאן. אני אפילו עצובה. ועצבנית. לא כי לא שמחתי לראות אותו- פשוט כי כולן מבאסות אותי ואמרות שהיתי שקופה מדי...תגידו לי מצה אתן רוצות לעזאזל?! כשמישהי תמציא טריק איך להסתיר אהבה, שתתקשר אליי, אוקיי?! למה לשמוח איתי למה?! אם לי היה טוב אם איך שהייתי- למה להרוס..

חבל שהוא היה כאן בכלל...